הדרך לעצמאות של נשים בחברה הישראלית, כמו בכל מקום בעולם, רצופה מהמורות. נשים נאבקות בחסמים פנימיים וחיצוניים, שספק אם הן מודעות לכולם. החסמים מתחילים בהתנהלות החברתית שלנו מולן כשהן עוד פעוטות, ובהכוונה שלנו את הילדות להתאים את עצמן להתנהגות חברתית מסוימת.
כך, לא מעט ילדות מוסללות לבחירות חברתיות בהתאם לתפיסות החברתיות של ההורים שלהן, של צוות הגן שלהן ושל שאר הבנות בסביבתן. אבל האם אנו עוצרים מדי פעם לשאול את עצמנו אם אנחנו מאפשרים לבנותינו עצמאות? באיזו מידה אנחנו מעודדים אותן לבחור משחקים? לבחור את החברות שלהן? האם אנחנו מספקים להן משחקים הנתפסים כ"משחקי בנות" בלבד?
הרי בסופו של יום, המטרה שלנו היא לפתוח בפניהן את האפשרות למצוא את תחומי העניין שלהן, לזהות את הכישורים שלהן, אלו שאיתם הן נולדו ואותם הן ירצו לפתח בהמשך. אם לא נשאיר פתחים שדרכם הן יוכלו לעבור, לא נצליח לפתח את העצמאות שלהן ואת היכולת שלהן להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמן - כל אחת בדרכה.
בחנו את עצמכם כהורים לילדות בגיל הרך:
- האם הבת שלנו מוסללת? או במילים אחרות: האם אנחנו מכוונים אותה למסלול מסוים או חושפים בפניה את כל האפשריות שלה?
- האם הגננות, המטפלות, מדריכות החוגים מכוונות את הבנות להתנהגות מסוימת? האם אנחנו יכולים להשפיע על ההתנהלות בגני הילדים ובחוגים?
- מה הילדות שלנו רואות במסכים שסובבים אותה, בטלוויזיה, באינטרנט - אילו מסרים מועברים להן?
- איך אנחנו רואים את הבנות שלנו - כקבוצה מגדרית או כאינדיבידואל?
- האם אנחנו מזהים אצל בנותינו כשרונות ייחודיים?
- האם אנחנו מדגישים את החוזקות שלהן או שאולי דווקא את החוזקות שאנחנו רוצות לראות אצלן?
אין תשובות חד משמעיות. כל משפחה ודרכה, כל הורה ודרכו, אבל אין ספק שהשאלות הללו צריכות להישאל, צריך לתת להן מקום.
הכותבת היא יועצת תעסוקה ומנהלת תוכן בעמותת ״נטע״