ב-8.8.2006 בסביבות השעה 8:00 בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי אותה באוטומט, בלי לחשוב פעמיים. אם רק הייתי יודעת מה צפוי לקרות באותו רגע, הייתי מחכה עוד קצת. נאחזת לרגע נוסף בחיים ההם שהיו לי לפני.
הייתי אמא טרייה, מאושרת, שחיה באופוריה, מתרגשת מכל נשימה של התינוק הקטן שלי. אפילו העובדה שבעלי ושני אחיי גויסו למלחמה הארורה לא הדירה שינה מעיניי. כל דאגותיי סבבו את הבן הטהור שלי – לשמור על סדר יום קפדני של אוכל, פעילות, שינה ולהתפעל כמה היצור המושלם שלי מתנהל כמו שעון שווייצרי. כלום לא יכול היה להרוס את השמחה בחיי. כך לפחות חשבתי.
ואז פתחתי את הדלת. הדם בגופי קפא ומסך שחור כיסה את עיניי רק מלראות אותם – שלושה (אולי ארבעה) גברים זרים לבושי מדים – על סף דלתי. הם כנראה אמרו משהו, אבל אני לא שמעתי דבר.
מלאך המוות בא לבקר אותי. את משפחתי. אחי נהרג. ואני לא הייתי מוכנה לזה. לא הייתי מוכנה לימים ולשנים שאחרי. לקושי הבלתי נתפס שכרוך בחיים עם כאב שורף וחונק כזה. אף אחד לא הסביר לי איך מתמודדים עם דבר נורא כזה. כלום לא הכין אותי לסטטוס החדש שנכפה עלי ודבק בי בניגוד מוחלט לרצוני, "אחות שכולה".
קיימת תיאוריה שלמה, בעלת חמישה שלבים להתמודדות עם אובדן ושכול, שפותחה על ידי הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס. היום, במבט לאחור, אני יודעת שעברתי אותם בסדר מופתי. ולא רק אני עברתי אותם, אלא גם הסביבה שלי ובעלי.
שלב ראשון – שלב ההכחשה. הייתה לי שעה שלמה להתכחש להודעה על נפילתו של אחי. חיכיתי לשמוע את הבשורה המרה גם ברדיו. כאילו שעד שלא יגידו את שמו במפורש יכול להיות שנפלה טעות. שזה לא אחי או שהוא רק פצוע. ההודעה ברדיו לא איחרה לבוא ולגזול ממני את האפשרות להתכחש עוד.
שלב שני – שלב הכעס. כמה שכעסתי. הכעס שלי הוטח לכל עבר, כלפי כל אדם. הסמג"ד של אחי מספר לי עד היום איך כעסתי וצעקתי עליו: "תסביר לי איך! למה? למה גלעד?". חיפשתי תשובות שאין גם אצל הרבנים שחלפו על פנינו, מבלי לחסוך מהם את הזעם שלי עליהם ועל אלוהים. רק כמה שנים מאוחר יותר הבנתי כמה גם בעלי ספג ממני, בהמון הבנה, הכלה וקבלה מצדו. והרי בקלות יכול היה להשיב לי מלחמה.
"הפער בין הכאב שלי כאחות לכאב שלו כגיס וכבעל עצבן אותי, לא הצלחתי להבין איך לא כואב לו כמוני. הוא המשיך להתרגש מכל דבר קטן כמו הצעד הראשון של הבן שלנו, המילה הראשונה, השן הראשונה, ואני לא התלהבתי יותר מכלום"
שלב שלישי – שלב המיקוח. על אף שזהו שלב שמאפיין יותר התמודדות עם אובדן שמתרחש בהדרגה (כמו מחלה סופנית למשל), לא פסחתי על השלב הזה. לילות שלמים הייתי מדברת אל היושב במרומים ומתחננת שאחי יבוא אליי בחלום, רק הלילה. שתהיה לי הזדמנות לחבק אותו, להגיד לו שאני אוהבת אותו ומתגעגעת. לפחות שייתן לי סימן שהוא במקום טוב. רק שאדע את זה. ואם בקשתי תתמלא, אחזור בתשובה, אתרום איברים, אנדב את גופי למדע. כל דבר אתן בתמורה.
עבורי, שלב המיקוח כלל גם ניהול פנקסנות מול הסביבה שלי – מי עמד בציפיות ומי לא. מי היה לצדי ומי פחות. איזו חברה הגיעה לנחם מדי יום ואיזו התקשתה להגיע ומאז נמחקה מחיי.
כך גם התנהלתי מול בעלי – מודדת ללא ידיעתו את צעדיו, מילותיו והתנהגותו. שמה אותם על כף המאזניים, ממהרת לשפוט ולהכריע את גורלו שלו ואת גורלנו כזוג. עננה שחורה כיסתה את הזוגיות שלי ואיימה לפרק גם אותה. בזמן שהכי הייתי זקוקה לבעלי לצדי הרגשתי בדידות. חשבתי לעצמי שהוא לא מבין מה הצרכים שלי. כעסתי שהוא לא עומד בציפיות הבסיסיות שלי. לא הצלחתי להבין, איך זה שהוא לא יודע איך להתנהג בזמנים שהכאב צף ועולה על גדותיו?
הפער בין הכאב שלי כאחות לכאב שלו כגיס וכבעל עצבן אותי. לא הצלחתי להבין איך לא כואב לו כמוני. ורבנו. כמה רבנו. על כל דבר אפשרי. בתאריכים מסוימים (לפני אזכרה, סביב יום הזיכרון ובחגים) הריבים עלו מדרגה ומצאנו את עצמנו קובעים ש"מחר הולכים לרבנות".
שלב רביעי – שלב הדיכאון. השכול לא הסתפק באחי. הוא איים להרוס את חיי. מחשבות של ריקנות ליוו אותי. בעלי המשיך להתרגש מכל דבר קטן כמו הצעד הראשון של הבן שלנו, המילה הראשונה, השן הראשונה, ואני לא התלהבתי יותר מכלום. כל סיבה לשמחה נמהלה בעצב גדול ממנה. איך אפשר להמשיך לחיות כך? החיים כבר לא אותו דבר. הכל תפל וחסר טעם. מי רוצה עוד ילדים בעולם הזה? לא הייתה עוד משמעות לחיי, לזוגיות שלי ובוודאי שלא לביטויי אהבה גופניים בינינו.
רגשות של חרטה והחמצה מילאו אותי – כל חיי אתחרט על הריבים שהיו לי עם אחי, על רגעים של חוסר הבנה ביננו. סיפרתי לעצמי שאני אשמה בהם. יכולתי לתת יותר מעצמי, לקבל אותו יותר. הדפתי מעלי כל אדם שניסה לנחם אותי. מילים כמו "משתתף בצערך", "שלא תדעו עוד צער", "יהיה בסדר", "הזמן ירפא" וכדומה, עשו לי פריחה בגוף. התמלאתי בושה וכעס על עצמי ועל הסובבים אותי כל פעם שהרשתי לעצמי לצחוק או אפילו לחייך.
שלב חמישי – שלב הקבלה. שרדתי את כל ארבעת השלבים הקודמים כדי להגיע לרגע הזה. יותר מכך – הסביבה שלי שרדה אותי. בעלי שרד אותי איכשהו, ויחד הצלחנו, בשנייה האחרונה ממש, להציל את הזוגיות שלנו מחורבן מוחלט.
העצב והכאב ניתנים לאילוף
16 שנים אחרי ואנחנו עדיין נשואים, ואפילו באושר חלק גדול מהזמן. בשנים האלה הבנתי כמה דברים שעזרו לנו לשמור על הזוגיות שלנו וגם לשפר ולחזק אותה. הבנתי שאני לא יכולה לצפות לדבר ממישהו מבלי לעדכן אותו מה הציפיה שלי ממנו, גם אם לי זה נראה ברור ומובן מאליו. כך, למשל, סיפרתי לבעלי שאני מצפה ממנו לקחת יום חופש ביום של אזכרה כדי שנגיע מוקדם ולא ניתקע בפקקים. למדתי להחליף את המילה "ציפייה" במילה "בקשה". ביקשתי מבעלי לחבק אותי בזמן הצפירה. קודם יכולתי להשתגע איך הוא לא חשב על זה בעצמו, ואז התחלתי להביע במילים ברורות ומפורשות מה הצורך שלי בכל רגע. "אני צריכה להיות עם עצמי עכשיו. תוכל בבקשה לקחת את הילדים ולתת לי שעה לבד?"
"בעלי לא ידע מה לעשות כשאני בוכה. הוא חשש שאם יחבק אותי אני אעיף אותו מעליי, ואם ישאיר אותי לבד אני אכעס עליו. אז הוא היה עומד קפוא. אפילו פחד לשאול"
במקביל קיבלתי את העובדה שיש לי צרכים שבעלי לא יכול לענות עליהם באופן מלא. חיפשתי לעצמי דרך אחרת למימוש הצורך. אני אישה שמרשה לעצמה להרגיש, להיות בעצב, לבכות עם כל הגוף והנשמה בקולי קולות. עבורי בכי משחרר ומנקה. בעלי פחות בוכה. במקסימום מזיל דמעה וגם זה לעיתים רחוקות. במשך שנים כעסתי על זה. הייתי אומרת לו "איך אתה לא בוכה? הלב שלך עשוי מאבן?". לא. אפשר להיות עצוב מבפנים, מאוד עצוב, ולא לבכות. וגם להפך - אפשר לבכות מבלי להרגיש. אין קשר בין הדברים וכל אדם עשוי ומגיב אחרת. אז כשאני רוצה או צריכה שמישהו יבכה איתי אני מתקשרת לאחיות שלי. הן תמיד זמינות לבכי משותף ותמיד מבינות ומספקות את הצורך שלי.
לפעמים אני בוכה בנוכחות בעלי. פעם הוא לא ידע מה לעשות ברגע הזה. חשש שאם יחבק אותי אני אעיף אותו מעליי, ואם ישאיר אותי לבד אני אכעס עליו. אז הוא היה עומד קפוא. אפילו פחד לשאול. באחד הריבים שלנו הוא העז להביע את הפחד הזה שלו ממני, מהתגובות שלי. באותו רגע לא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר. הוא מפחד ממני? אחר כך חשבתי על הדברים והבנתי שיש רגעים שהתגובות שלי לא צפויות ויכולות להרתיע (בלשון המעטה) את האדם העומד מנגד. סיכמנו והבהרנו מראש שאם אני בוכה לידו אני רוצה שינחם אותי בחיבוק עוטף, שיאסוף אותי לחיקו. ככה אני ארגיש בטוחה, אדע שיש לי משענת, כתף וגב תומך, שאני לא לבד ויש קרקע יציבה תחת רגליי.
למדנו לדבר. לדבר רגשות של עצב וכאב. בלי להשוות בין הרגשות שלי לשלו. בלי לנסות לפתור אותם. רק להקשיב. לתת להם מקום ונוכחות. הם כאן, וכנראה לתמיד.
עם השנים הבנתי שהעצב והכאב ניתנים ל"אילוף". אני מחליטה מתי אני משחררת אותם ונותנת להם לצאת לחופשי ומתי הם יהיו נוכחים מהצד, מרוסנים, מורגשים אבל לא משתלטים והרסניים. למדתי גם לקבל בסלחנות והבנה את הפעמים שלא הצלחתי לשלוט בהם, שהם השתחררו בהפתעה בלי שום הכנה מראש.
אחד הדברים שהיה לי הכי קשה להבין ולקבל הוא שמותר ורצוי להמשיך לחיות, מותר לי ולנו לשמוח, לצחוק ואפילו ליהנות. זה לא אומר ששכחנו. זה לא אומר שלא כואב ולא עצוב. זה כן אומר שבחרנו בחיים כל עוד אנחנו כאן.
היום אני מקבלת את הפרידה מאחי. מודה (גם לאלוהים) על 24 השנים שזכיתי באח כזה, שחייתי לצדו, ספגתי ממנו וגדלתי לאורו. אני כבר לא נאבקת במציאות הכואבת, אלא לומדת לחיות איתה ואפילו לצמוח ממנה. אני "אחות שכולה" שהצליחה להרים את הראש ולעמוד זקוף, למרות הכאב.