נניח שהייתי מספרת לכם שמהיום לנשים בתל אביב אסור להסתובב ברחוב בלי כיסוי ראש. לא הייתם מאמינים, נכון? זה הרי נשמע הזוי. משהו שקורה במאה שערים, מקסימום בבני ברק. אבל לפני כמה שנים הייתם מגיבים ככה אם הייתי מספרת לכם שלנשים אסור ללכת ברחוב בשעות מסוימות, והיום זה לא קורה במאה שערים, אלא בטיילת בין הרצליה לתל אביב.
הייתם חושבים שזה הזוי אם הייתי מספרת לכם שנשים לא יכולות להופיע בטקסים ציבוריים, והיום זה לא קורה בבני ברק, אלא בטקס חנוכה באוניברסיטת בן גוריון ובטקס יום השואה באוניברסיטת בר אילן.
המקרים האלו, שפעם היו בלתי נתפסים בעינינו, קורים יותר ויותר. במודיעין הוחשכה במה עליה הופיעו רקדניות בנות שמונה, בירושלים נערך כנס על רפואת נשים – ללא רופאות, בצה"ל מפקד לא הרשה לחיילות לעלות לאוטובוס בגלל שישבו בו חיילים חרדים.
ואלו רק כמה דוגמאות, בדרך לשיא האחרון: החלטת המועצה להשכלה גבוהה להמשיך ולהרחיב את האפשרות שניתנת לגברים ללמוד בכיתות ללא נשים – לא סטודנטיות ולא מרצות. מה שניתן פעם רק לגברים חרדים, יינתן עכשיו גם לדתיים שאינם חרדים. מה שהתאפשר במתחמים מרוחקים, יתאפשר עכשיו במרכזי האוניברסיטאות. ומה שקרה עד כה רק בתואר הראשון, כנראה יורחב לתואר השני.
אלה כבר לא שכונות חרדיות, גם לא טקסים דתיים, ואפילו לא עניינים סמליים בלבד. עכשיו זה קורה באקדמיה – מעוז הליברליות, חזית הנאורות. ואם זה קורה שם – זה יגיע לכל מקום.
השורה התחתונה ברורה: נשים הולכות ומודרות מהמרחב הציבורי. מה שקרה פעם רק במרחבים דתיים, הולך ומחלחל למרחב הכללי. אנחנו הולכים ונעשים קהים להיגיון המעוות שמתקבע כאן, היגיון שלפיו כדי שגברים חרדים ודתיים ישתלבו, הנשים צריכות לפנות את מקומן. וכל זה קורה לא רק בהסכמתנו, אלא גם בכספנו. לא רק שאנחנו מסלקים נשים – אנחנו גם מממנים בעצמנו את הפגיעה בהישגי השוויון לנשים. השוויון הזה עדיין רחוק מלהיות מלא – ועכשיו הוא הולך אחורה, במו ידינו ומכיסנו.
וככל שנמשיך לקבל את זה, כך זה ילך ויקצין. הרי אם לחרדי יש זכות ללמוד בלי שיהיו נשים בסביבה, למה שיסכים לעבוד במקום בו עובדות נשים? למה שיסכים לעלות על אוטובוס בו נוסעות נשים? למה שיסכים לקבל שירות מקופאית בבנק או מפקידה בקופת חולים?
ואם זה יהיה המצב – למה שמישהו ירצה להעסיק נשים ולוותר על הלקוחות החרדים? למה שלא יעדיף לשכור מראש גבר? מי צריך את כאב הראש הזה?
אומרים לנו שאנחנו צריכים "לכבד" את הערכים האלה. אל תתבלבלו - אלו לא ערכי היהדות. אלה סטנדרטים קיצוניים שבינם לבין המקורות היהודיים אין דבר, ושהרוב הדתי מתנגד להם.
ואם המשמעות של לכבד את הערכים היא לסלק נשים מהחברה, אז לא - אנחנו לא מוכנים ומוכנות לכבד אותם.
ועוד שאלה: בזמן שהקול שלנו הולך ומושתק, איפה הגברים? מי המרצה שהולך ללמד בכיתה שבה אסור לנשים ללמד? מי הזמר שמסכים להופיע על במה שעליה לא יכולה להופיע זמרת? גברים, אתם לא יכולים לקרוא לעצמכם מחויבים לשוויון של נשים אם אתם משתפים פעולה עם הסדרים שפוגעים בשוויון הזה.
וגם אנחנו, הנשים, צריכות להתעורר. בפעם הבאה שמישהו דורש מכן "לכבד", אל תקנו את השקר הזה. זה לא עניין של סובלנות – זה עניין של כוח. ובפעם הבאה שמישהו מעיר לכן על צניעותכן, מבקש מכן לעבור לצד השני או לוותר על מקומכן – תתקוממו.
כי אם נשתוק עכשיו, אז כשבסוף נרצה למחות כבר נצטרך גבר שיעשה את זה עבורנו.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: דניאל בינסטד
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: ליהי פיין, דנה כלדיאן
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il