מיטל גונשווילי, 30, חולון

נולדתי עם פגיעה בעמוד השדרה שהשפיעה על תפקוד הרגליים, ובעצם כל חיי אני מרותקת לכיסא גלגלים - אני לא מכירה אחרת. המשמעות של נכות בעיניי היא לא משהו חריג, זו מי שאני, זה מה שאני מכירה וככה גדלתי ואני חיה את חיי המלאים והרגילים לחלוטין. אני בטוחה שאני עושה דברים שאנשים ללא אותה נכות לא עושים. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשאני נכנסת עם כיסא גלגלים לאיזשהו מקום יש מבטים. הסביבה או החברה לא יכולה להתעלם ממראה שמסגיר נכות.

את המפגש עם ההסתכלות עליי באופן שונה פגשתי כשעבדתי עם בני נוער בסדנאות נגישות או מפגשי הדרכה – וכשחלקם שומעים את סיפור חיי, יש כאלה שלוקחים השראה ופרופורציה כשהמסר שלי שהכל אפשרי והמגבלה היא רק בראש. מנגד, היו כאלה ששאלו אותי שאלות כמו: "איך את לא מתאבדת"?. אני בטוחה שאמירות כאלה מגיעות ממקום של חוסר מודעות שעדיין קיים בחברה שלנו, עדיין ה"נכה" הוא החריג, כשבפועל אני מקיימת חיים מלאים ושגרתיים, כשהמגבלה היא חלק ממני ולא מונעת ממני לחיות, לבלות, להכיר, להתאמן, ולעשות כל מה שאני חפצה בו.

מגיל קטן חונכתי לעצמאות, למדתי תמיד במסגרות חינוך רגילות, וגם במטלות הבית לא פסחו עליי. גם החברים שלי לפעמים שוכחים שאני על כיסא גלגלים ושולפים בשבילי כיסא במסעדה, אבל מבחינה חברתית יש עוד דרך לעשות. זו הסיבה שהשתתפתי השנה ב"פברואר יוצא מן הכלל" - קמפיין חברתי ארצי של החברה למתנ"סים לעידוד השתלבות אנשים עם מוגבלות בקהילה, וזו הסיבה שגם ברשתות החברתיות אני עושה לא מעט הסברה בנושא.
 

אמא שלי הייתה האישה הכי חזקה שהכרתי, מעולם לא הראתה חולשה כלשהי. כשהייתי כבת 19 היא חלתה בסרטן צוואר הרחם, את הידיעה הזו שמעתי במקרה, בשיחת טלפון שהייתה לה עם חברה. קיבלתי את שוק חיי. היא עברה סדרת טיפולים כימותרפיים, אך לא נתנה לזה להשפיע על חיי היומיום שלנו ותפקדה רגיל לגמרי ואף החלימה. אמא שלי הייתה לביאה, לוחמת אמיתית שתמיד נתנה לנו הכל ועשתה עבורנו את הכי טוב שיכלה, בזכותה גדלתי להיות האישה שאני היום - עצמאית, חזקה ולא תלויה באף אחד.

אבא שלי הוא אירקלי גונשווילי, אחד מהמתמודדים הבולטים והמרגשים שהשתתפו ב"מאסטר שף". אבא הוא איש מדהים, רגיש ואוהב, וכן, גם בשלן נפלא. אף שהוריי היו פרודים עוד לפני הטרגדיות שפקדו אותנו הקשר בינינו תמיד היה טוב.

כשהייתי בת 21, החיים שלי התהפכו. היינו שלושה אחים, אני הבכורה, ושני אחים הצעירים ממני. דוד הצעיר ממני בשנתיים וקובי בן הזקונים שהיה צעיר ממני בעשור. ילד בריא, יפה תואר, עם שיער זהוב ועיניים ירוקות נוצצות, ילד מוכשר בטירוף שאהב לשיר, לרקוד ולשחק כדורגל. ילד חייכן מלא שמחת חיים שתמיד היה עטוף בהמון חברים. הקשר ביני לבין קובי היה קשר מיוחד מאוד וכמעט לכל מקום שאליו הייתי הולכת קובי היה מצטרף אליי, בילינו המון זמן יחד על אף פער הגילים בינינו.

ביום בהיר אחד, בלי שום התראה מוקדמת, אמי חזרה מהעבודה, פתחה את דלת החדר של קובי ומצאה אותו על הרצפה ללא רוח חיים. קובי היה ילד שובב מאוד, הוא שיחק, החליק, נפל לא טוב ושבר את המפרקת. המוות של אחי שבר אותנו לרסיסים. פה רק התחיל הסרט של חיי.

כשלושה חודשים אחרי מות אחי אמי עברה טיפול שיניים סטנדרטי בסופו קיבלה טיפול אנטיביוטי למניעת דלקת, אך למרות הטיפול, נגרמה לה נפיחות בלסת שלא עברה. החלטנו לפנות למיון בבית החולים להיבדק. חדר המיון היה מלא, זה היה יום שבת בתחילת חודש אפריל, אמי עברה בדיקות שבסיומן נמסר לנו שמשהו לא נראה תקין בבדיקות הדם, לכן הוחלט לאשפז אותה ולבצע גם בדיקת מח עצם. הבדיקה הזו אוששה את האבחנה שממנה חששו כל כך הרופאים - לוקמיה רמה 2. ככה פתאום, הסרטן חזר לחיינו. שוב החיים מתהפכים ברגע אחד ושוב נכנסים למרוץ מטורף.

הרגשתי שהשמיים נפלו עלינו. איך מתמודדים? מאיפה שואבים כוחות? איך ממשיכים הלאה? אמא שלי, האדם היקר לי ביותר, הפכה מאישה בריאה לחלוטין, שלא מכירה את המושגים רופאים ומחלות, לחולה, ואושפזה לתקופה ארוכה של כ-11 חודשים. אחי ואני נאלצנו לראשונה בחיינו לקחת את האחריות ולדאוג לכל, לבד. תחזוקה ותפקוד של הבית, גיוס תרומות דם, חיפוש אחר תורם מח עצם, טיפולי הקרנות, שלושה סבבי כימו ועוד אינספור בדיקות, כשלעינינו רק מטרה אחת - להציל את אמא. לאחר תקופה ארוכה של חיפוש אחר תורם מח עצם, הגיעה הבשורה שלה חיכינו, נמצא לה תורם מתאים. היא עברה סבב שלישי ואחרון של כימותרפיה ובסופו עברה את השתלת מח העצם.

התקווה הגדולה התחלפה עד מהרה בייאוש גדול כאשר ראינו שלאחר הטיפולים וההשתלה המערכת החיסונית שלה נחלשה מאוד, והגוף היה חשוף יותר לחיידקים שגרמו לסיבוכים קשים. סיבוך רדף סיבוך, מה שהוביל לניתוח חירום ואשפוז בטיפול נמרץ. היא הורדמה והונשמה ומצבה התדרדר מאוד. עמדתי וראיתי איך אמא שלי, האדם החזק ביותר בעולם, אט אט מתפרקת, זו הייתה אחת החוויות הקשות בחיי. במשך שבוע שלם היא הייתה במצב הזה, ובסופו ביקשו מאיתנו לבוא להיפרד, כי נשארו שעות ספורות בלבד. האמא הלביאה שלי לא ויתרה בקלות, היא החזיקה מעמד עוד שבועיים כנגד כל הסיכויים, ובינואר 2016, בדיוק שנה לאחר פטירת אחי קובי, היא נפטרה.

"אני חושבת שהחברה לא מכירה מספיק שגם לנכים יש את היכולת להיות ספורטאים, להרגיש מנצחים וגם להיות כאלה. עבורי זה הפך חלק מהחיים, להכיר יכולות וכישורים שלי שאני בטוחה שגם אנשים "רגילים" לא עושים"

מיטל גונשווילי (צילום: פרטי)
צילום: פרטי

יום אחד//

לקחתי מאמא שלי הרבה תכונות טובות, ואחת מהן היא החוזק. אני מאמינה שהחיים הם בחירה ובסופו של דבר הכל רק בידיים שלנו. אין אדם שלא חווה אתגרים וקשיים כאלה או אחרים בחיים, אבל זכות הבחירה היא בידינו - יש לנו את האפשרות לבחור איך להסתכל על החיים ואיך לחיות אותם, אם ליפול לתהום ולוותר או דווקא מהרגעים הקשים האלו לצמוח.

ואני בחרתי בחיים.

הייתי רק בת 23 כשאמי נפטרה, ובחרתי להרים את הראש מהתחתית שבה אני נמצאת ולעזור לעצמי. חוויתי משבר עצום, אבל מטבעי אני לוחמת, פייטרית, ודווקא אז, מתוך התחתית הזו שהייתי בה, מצאתי את הכוחות לחזור לעשייה. זכרתי כמה אמא שלי עודדה אותי מגיל קטן לפעילות ספורט. הייתי פעילה מאוד בשחייה, טניס, כדורסל ואף זכיתי במדליות. כעבור זמן מה, הצלחתי להרים את עצמי וחזרתי להיות ספורטאית פעילה כפי שהייתי בעבר. הצטרפתי לנבחרת טניס שולחן במרכז הספורט ספיבק איל"ן רמת גן ובמקביל גם גיליתי את עולם הריקוד. זה היה עבורי משהו שאי אפשר לתאר. זה אחד הדברים המשמעותיים שעזרו לי להתמודד בתקופה הזאת.  אני חושבת שהחברה לא מכירה מספיק שגם לנכים יש את היכולת להיות ספורטאים, להרגיש מנצחים וגם להיות כאלה. עבורי זה הפך חלק מהחיים, להכיר יכולות וכישורים שלי שאני בטוחה שגם אנשים "רגילים" לא עושים.

הדבר השני שסייע לי הוא העובדה שאני מאמינה שכדי לרפא את הכאב צריך לגעת בו. אחרי המוות של אמא הייתי מגיעה לבקר במחלקה שבה הייתה מאושפזת ומדי פעם מביאה ממתקים לרופאים ולחולים, בנוסף לקחתי על עצמי התנדבות עם ילד מקסים שמתמודד עם מחלת הסרטן. הרגשתי שההתנדבות ממלאת אותי ועוזרת לי בהתמודדות האישית שלי.

אחד הדברים שהכי חשובים לי זה להמשיך לפעול חברתית. התשוקה התחילה אצלי כשהצטרפתי לשירות לאומי במעון של רשת קהילה ופנאי בחולון, שם הבנתי עד כמה חשוב להשריש לילדים מגיל צעיר את קבלת השונה. ראיתי כמה זה משפיע לטובה על האינטליגנציה הרגשית שלהם, לכן המשכתי לעבוד גם לאחר מכן בתחום החינוך. היה לי משמעותי ומעצים לעבוד עם ילדים. עד היום חלקם בקשר איתי. בפעילויות בבתי הספר אנחנו נותנים לילדים להתנסות בחוויות כאדם עם מוגבלות, כגון משחק כדורסל בכיסא גלגלים וכדומה.

לדעתי יש שינוי בחברה בקבלת אנשים עם מוגבלויות, אך יש עוד הרבה מה לשפר. אני גדלתי, כאמור, למציאות שבה לא הסתכלו עליי כשונה בבית או בבית הספר, לא תפסתי את עצמי כשונה. עם זאת, אי אפשר לומר שלא חוויתי את הסטיגמה במהלך חיי, בעיקר מצד אנשים שלא הכירו אותי. אף שהחברה מתחילה לקבל ולחשוב במונחים של השתלבות, עדיין נדרשת הסברה. אני עושה את זה, הן פרונטלית והן במרחב הדיגיטלי, כמו באינסטגרם ובפייסבוק כי חשוב לי מאוד להעביר את המסר. השאיפה שלי היא להרצות מול קהלים גדולים, לגעת בלבם של כמה שיותר אנשים ולתת כוח, לכולם, לא רק לאנשים עם מוגבלות, ולהעביר את המסר שהמגבלות הן רק בראש.