אירנה אוזרסקייה (40), מנהלת תפעול אדמיניסטרטיבי באורקל
נולדתי וגדלתי בעיירת פרבר בשם בליצרקה ליד קייב באוקראינה. אבי נפטר כשהייתי בת 15. שנה לאחר פטירתו עזבתי את הבית ועברתי ללמוד באוניברסיטה בקייב. אמי ולנטינה המשיכה לחיות לבדה באותה עיירה שבה גדלתי, המרוחקת מהבירה קייב כ-80 ק"מ.
עוד מילדות היה בי רצון עז לעזוב את אוקראינה ולגור בחו"ל. בסוף החלטתי לנסות להעלות לישראל. כשהגעתי גרתי במרכז קליטה בית קנדה ולמדתי באולפן עציון בירושלים. אהבתי מאוד את המעבר לישראל. אהבתי את מרכז הקליטה וניצלתי את הידע שלי בשפות כדי להתחבר עם אנשים ממקומות שונים בעולם. לאחר מכן עברתי לגור בפתח תקווה עם עוד שתי חברות. כיום אני חיה בפתח תקווה ועובדת באורקל ישראל. במשך כל זמן שהותי בישראל המשכתי לשמור על קשר טלפוני עם אמי ואחי שגם נשאר אוקראינה ועובד שם כמתכנת ותומך כלכלית באמא.
כשהתחילה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הייתי בחרדה עצומה. היו המון הפצצות רוסיות באזור של העיר שבה אמי התגוררה בגלל קרבתו לבסיס חיל אוויר של הצבא האוקראיני. אמא כל הזמן אמרה שהיא התקשתה לישון בלילה, אני הייתי בחרדה נפשית על בסיס קבוע, ואמא סיפרה שפיזית היא הרגישה שאינה יכולה לשאת זאת יותר. היא בילתה ימים ארוכים במקלט ואזעקות הסירנות פעלו ללא הפסקה. בכל פעם שדיווחו שהרוסים מתקדמים מערבה וכובשים עוד שטחים, מפלס החרדה שלי עלה.
עם תחילת המלחמה, יצא מייל לעובדי אורקל בכל העולם (כ-143,000 עובדים) ובה החברה הציעה הענקת עזרה וסיוע לקרוביהם של עובדים הנמצאים באוקראינה. כשקפצה לי ההתראה במחשב על המייל מיד לחצתי עליה, הלב שלי קפץ. הסברתי להם את המצב ושאלתי אם יוכלו לעזור לחלץ את אמא מאוקראינה בניסיון להביאה לארץ. כבר באותו יום חזרו אליי. רציתי גם לחלץ את אחי אבל הוא לא יכול היה לעזוב את המדינה בגלל שהממשל האוקראיני אסר על יציאה של גברים בגיל שלו.
אורקל הקימה צוות פעולה מיוחד שישב בחו"ל שהיה אמון על טיפול בפניות ותכנון מסלולי חילוץ בתיאום מלא ובהידברות עם הרשויות במדינות היעד. בשיחת הטלפון הסבירו לי שהם מארגנים אוטובוס מיוחד בגבול פולין-אוקראינה שייקח את הפליטים לבתי מלון בוורשה, שבהם הם ישוכנו במימון מלא של החברה, ושהחברה תפעל מול שגרירויות שונות כדי להבטיח את אשרות הכניסה של המחולצים כפליטי מלחמה.
מיד לאחר השיחה התקשרתי לאחי וסיפרתי לו על התוכנית. המשימה הראשונה שלנו הייתה להביא את אמא מבילצרקה ללבוב, הנמצאת במערב אוקראינה ושוכנת בגבול עם פולין. אמא מיד ארזה מזוודה עם מסמכים ומעט בגדים ועזבה הכל מאחור. הם נסעו במשך שעות ארוכות. בגלל העוצר בלילות הם ישנו לילה בתחנת דלק בתוך הרכב, כשכל הזמן יש הפצצות בקרבת מקום. לאחר יממה של נסיעה הם הגיעו ללבוב.
בלבוב אחי שכר דירה ובה הוא ואמא שהו מספר ימים בזמן שחיכו שיסיימו את הטיפול באשרות היציאה שלה. במקביל עליתי על מטוס לפולין. לאחר מספר ימים אמא עברה את הגבול לפולין, כאשר אחי נאלץ להישאר באוקראינה, ועלתה על האוטובוס שלקח אותה למלון בוורשה, שם נפגשתי איתה לראשונה מזה שנתיים.
היה מרגש מאוד. בכינו בלי הפסקה. אחי כרגע עבר לאזור הגבול עם סלובקיה ששם יחסית רגוע, אך אנחנו עדיין דואגות לו וממשיכות להיות איתו בקשר רציף. אמא מספרת שהחוויה הזו לימדה אותה שהיא אינה רוצה לחיות עוד לבד.
כיום אמא מתגוררת בביתי בפתח תקוה. היא מקפידה לעשות הליכות בפארקים הציבוריים של פתח תקווה מדי יום, ואני משתדלת להצטרף אליה כאשר יש לי זמן. כמובן שאמא ממשיכה לעקוב ולהתעדכן בכל מה שקורה עם המלחמה ובמיוחד בשלומו של אחי. היום בראייה לאחור, אני יכולה להגיד שהחוויה שעברנו, ושהמסלול שאמא עשתה כדי להגיע לישראל, לימדה והזכירה לנו מחדש את החשיבות של התא המשפחתי.