ג'ני ארבוב, 40, נס ציונה I בעלת חברת Citywize
גדלתי כילדת רחוב במובן הכי פשוט של המילה. כבת לשני הורים בוכרים, שמרנים, שעבדו שעות ארוכות, ואחים גדולים שהיו מאוד שונים ממני, תמיד הרגשתי לבד, נלחמת על מקומי בעולם. כשהייתי בת שמונה עלינו לארץ מטג'יקיסטן. עברנו מספר דירות, עד שלאחר כשנה הגענו לביתנו הקבוע בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב. השכונה הייתה שכונת מצוקה, והתאפיינה באוכלוסייה קשת יום. אף שהגעתי מבית חילוני נשלחתי לבית-ספר חרדי, שהיה היחיד באזור. במבט לאחור אני מאמינה ששם החלה תחושת חוסר השייכות שליוותה אותי במהלך כל ילדותי ונעוריי.
חוויות בית הספר החרדי השאירו בי חותם קשה. כל העת ליוותה אותי תחושת מצוקה, הרגשתי שלא רואים אותי ואת הרצונות שלי. אחרי בית הספר הייתי מורידה את החולצה המכופתרת שהייתה חלק ממדי בית הספר, ונשארת עם גופייה. את שעות אחר הצהריים העברתי ברחוב, עד שהגיעו ההורים לאחר העבודה, בשעות הערב המאוחרות.
די מהר צורת הלבוש שלי בשעות אחר הצהריים הגיעה לאוזני המורים והנהלת בית הספר - שלא אהבו את ההתנהלות הזו, ובעיקר את העובדה שאני חילונית. יחסם הקשה אליי הוריד את הביטחון העצמי שלי, ובסופו של דבר, לקראת סיום כיתה ו', בית הספר העזיב אותי.
ככה קרה שעד לתחילת שנת הלימודים החדשה ביליתי ברחוב. ההורים לא היו בבית, והייתי צריכה להעביר את הזמן. התקופה הזו הייתה אחת החשוכות בחיי. ניסיתי לעבוד בכל מיני מקומות באזור ורוב הזמן נוצלתי; לא שילמו לי, והרבה מאלה שהקיפו אותי היו מסוממים. במהלך התקופה הזו הוטרדתי מינית כמה וכמה פעמים על ידי מבוגרים שניצלו את תמימותה של ילדה בת 12.
עם תחילת השנה החדשה עליתי לחטיבה והתחלתי בית ספר חדש. הפעם – בצפון תל-אביב, עם ילדים שהגיעו ממשפחות בעלות רקע סוציו-אקונומי גבוה. ההתמודדות עכשיו לוותה בקושי מסוג אחר. התביישתי במקום ממנו הגעתי, התאמצתי להסתיר שאני נוסעת באוטובוס לבית הספר ולא העזתי להזמין ילדים אליי הביתה, כי השכונה נתפסה כמפחידה. כל השנים האלו הייתי בתחושת חוסר שייכות קשה. הסביבה צחקה עליי, המורים התייחסו אליי אחרת, הענישו והיו חסרי סבלנות כלפיי, בהשוואה ליחס שקיבלו ילדים אחרים שהוריהם תרמו כספים לבית הספר. במהלך התקופה הזו חליתי הרבה מאוד.
גם הישגיי הלימודיים הושפעו, וקיבלתי תגובות שליליות מהמורים. איבדתי אמון ביכולות ובעתיד שלי, והרגשתי אאוטסיידרית. המקומות אליהם חזרתי שוב שוב, שבאופן אבסורד היו עבורי מקום מפלט, היו דווקא הרחוב והתחנה המרכזית. אלה המקומות היחידים שבהם הרגשתי חזקה; זו שמכירה את כולם וכולם מכירים אותה. אבל כאמור, המחיר שהתלווה לנוכחות במקומות האלה היה כבד מאוד. לצערי לא שיתפתי את הוריי במה שחוויתי, והתמודדתי עם הכל לבד.
"התקופה הזו הייתה אחת החשוכות בחיי. ניסיתי לעבוד בכל מיני מקומות באזור ורוב הזמן נוצלתי; לא שילמו לי, והרבה מאלה שהקיפו אותי היו מסוממים"
יום אחד//
החוויות במסגרות השונות, ברחוב וגם בתוך המשפחה עיצבו אותי מאוד. למזלי, במקום לתת להן להפוך אותי לפגיעה וחלשה, הן חיזקו אותי. תמיד קינן בי הרצון לפעול למען אלה שלא שפר עליהם גורלם, לטפל ולהבריא את החברה. רציתי לעשות שינוי, ולהיות מעין לוחמת צדק עבור החלשים. בבגרותי ניסיתי למצוא את מקום העבודה שיאפשר לי להגיע למימוש עצמי בכיוון הזה, אבל הייתי צריכה לרכוש השכלה, והייתי בטוחה שאין סיכוי שאצליח בכך. חשבתי שאני לא חכמה ולא האמנתי ביכולת שלי לעבור מבחנים. לשמחתי, שמעתי על לימודי רפואה אלטרנטיבית שלא דורשים פסיכומטרי או מבחנים מקדימים. למדתי ארבע שנים והפכתי למטפלת.
אך בעוד שהצורך שלי במימוש הפן הטיפולי בא לידי ביטוי באופן פיזי, הצימאון שלי לעזור לאנשים לא מומש והמשכתי לחפש את דרכי. ניסיתי ללמוד שוב תואר כללי, כזה שלא יצריך תעודות מקדימות, ושם פגשתי מרצה שלראשונה בחיי האמין בי, האמין שאני חכמה וחריפה, ושאין לו ספק שאוכל ללמוד כל תחום. הוא אמר שאין לי כל סיבה לפחד מהבחינה הפסיכומטרית, ואכן השתכנעתי ועברתי אותה בהצלחה. התקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, ושם, לראשונה, הרגשתי בבית. סיימתי בהצטיינות והתקבלתי למשרת ניהול גגונים (בתי מחסה) לחסרי בית ולמכורים לסמים ולאלכוהול.
עם זאת, הרעב להשפיע עוד יותר בגדול קינן בי כל הזמן. החלטתי שוב ללכת ולהתמקצע, ולמדתי ייעוץ ארגוני בבר-אילן. שוב סיימתי את הלימודים בהצטיינות, וכיוונתי לעבודה בתחום שיחבר בין נפש, חברה ועסקים. לשמחתי, במקרה, הגעתי לתחום ההתחדשות העירונית, עולם מורכב, רווי אתגרים ובעיקר – מדובר בתהליך מאוד רגשי.
ההתחדשות העירונית מתקיימת לרוב בשכונות מצוקה, שבהן גרים האנשים הפגיעים ביותר בחברה – אלה שאינם יכולים להתקדם למקום טוב יותר. הבנתי שחסרה שם מקצועיות, ואין מי שירים את הכפפה ויהפוך את השיח עם בעלי הדירות לתורה סדורה המתבססת על הבנה. ואז משהו פרץ מתוכי, והדיכוי, חוסר האמונה והתלאות שעברתי גרמו לי לרצות להקים חברה משלי. הצד המורד שבי גרם לי לאזור אומץ ולעשות. הקמתי את CityWize מתוך מטרה לגשר בין שלל הגורמים בהתחדשות העירונית, ולסייע להאיץ את הפרויקטים שנסחבים בגלל סיבות שונות.
היום, לאחר שנים שבהן לא האמנתי בעצמי, אני מרגישה שאני עושה שינוי בחיי אנשים. כל מה שעברתי בחיי, עיצב אותי והפך אותי למי שאני היום. אני נפגשת עם קשישים ואנשים חלשים שלחברה קל להתעלם מקיומם, ואני יוצרת עבורם שינוי. אני מרגישה במקום שלם.