תמיד הייתי ילדה שמנה ותמיד רציתי להיות רזה, אבל גם שהצלחתי לרדת קצת במשקל תמיד עליתי חזרה. המאבק מלווה אותי כל חיי. אבל למרות המשקל תמיד גם אהבתי ספורט וים – וזה הדבר השני שמלווה אותי מאז שאני ילדה.
החיבור שלי לים התחיל כבר בגיל שלוש. גדלתי ברוסיה והייתי נוסעת עם המשפחה שלי לים השחור. הים תמיד משך אותי כי בים הרגשתי קלה, מלאה באנרגיה ואושר. למרות המשקל, מעולם לא התביישתי בגוף שלי כשהלכתי עם בגד ים. כשאני נכנסת לים הגוף שלי מרגיש שזה המקום שהוא צריך להיות. אבל למרות התחושה הכל כך טבעית הזו, מעולם לא חשבתי על ספורט ימי כי לא היה לי את הביטחון. נכון, אמנם אל התביישתי בגוף שלי, אבל יש הבדל בין סתם לשחות או לשבת בים לבין לגלוש או להיות מדריכה בלי שיש לך גוף ספורטיבי, חטוב ורזה.
לישראל עליתי לבד בגיל 17, למדתי בבית ספר חקלאי בפרדס חנה וגרתי בפנימייה. כששאלו אותי אם אני רוצה לעלות לישראל ישר עניתי "בטח! יש שם ים! ואפילו יותר מאחד" תמיד כשהייתי רוצה לברוח הייתי בורחת לים וזה היה מדהים. החוף הקסום שלנו בנווה ים תמיד יהיה חוף הבבית שלי, כל כך הרבה רגשות וזכרונות יש לי פה. התחברתי מאוד לים בישראל. כל ים הוא דומה אבל גם יש הבדל בין הימים בשונים, הריח, המליחות, העוצמה, החול, האבנים, הדגים, הרוחות והזרמים.
הרבה שנים גרתי ביקנעם ולמרות שהיה לי מאוד טוב שם, חסרה לי הקרבה לים. זו אחת הסיבות שעברתי לגור בעתלית, מאז שאני שם ניסיתי כל מני סוגים של ספורט ימי: דייג, צלילה, צייד עם רובה חצים וגלישה. רק הגלישה נשארה לתמיד.
הילדים צחקו ודיברו ביניהם
בגיל 32 ניסיתי בפעם הראשונה גלישת גלים והתאהבתי מהגל הראשון. הריגוש שהרגשתי כשהגל לקח אותי, האנרגיה של הגל שלוקחת את הגוף שלי בקלות, רכות ואהבה – רק לזרום בלי להתנגד. התמסרתי והתמלאתי אהבה וכבוד לים. הגלישה נתנה לי עולם חדש, מלא באושר ושמחה אבל גם לימדה אותיה להתמודד עם מצבים קשים של פחד, קושי פיזי ומנטלי.
נכון, ההתחלה הייתה לא פשוטה. קיבלתי המון מכות מגלשנים ועקיצות של מדוזות אבל היא הייתה לא פשוטה בגלל שליוותה אותי המון בושה.
חברה שלי ואני היינו הנשים היחידות בקבוצה של ילדים קטנים ונוער. הילדים פשוט צחקו עלינו, דיברו ביניהם והביטו בנו באופן מוזר ולא נעים. בכל זאת החלטתי לא לוותר. למרות הקושי הבנתי שגלישה זה מה שבא לי לעשות החיים, לא רציתי להיות במשרד יותר - רק בים.
לא חשבתי על הדרכה מיד. הגעתי בכלל לקורס המדריכים כי רציתי ללמוד ולהבין איך אני יכולה לקדם את הגלישה שלי. רק אחרי שסיימתי את הקורס והתחלתי להדריך, אחרי שראיתי את האושר בעיניים של האנשים שלימדתי לגלוש – התאהבתי בהדרכה. הרגשתי כמו שהרגשתי כשתפסתי את הגל הראשון שלי.
הדרך לא עברה חלק. לא תמיד קיבלו אותי כגולשת וכמדריכה. הרבה פעמים שאלו אותי "את בכלל יודעת לגלוש?". תמיד כשאני באה לגלוש במקומות שלא מכירים אותי אנשים זורקים מבט וחושבים: "נו זאת בטח לא יודעת כלום, שמנה על גלשן למתחילים". רק כשאני מתחילה לתפוס גלים פתאום אנשים מסתכלים אחרת.
אבל גם מבחינת מראה אני יוצאת דופן בעולם הזה: נשים רזות ו"כוסיות" תמיד באות לגלוש עם בגד ים יפה, תחת בחוץ וגלשן הכי קטן. אני לעומת זאת גולשת עם טייץ ארוך וגלשני-לימוד גדולים שמאפשרים לי לתפוס יותר גלים. לא באמת מעניין אותי איך אני ניראית במים, העיקר שכיף לי.
עכשיו הגשמתי את החלום שלי: אני מדריכת גלישה ויש מלא ילדים שלימדתי אותם איך לתפוס את הגל הראשון שלהם. הרבה מהם כבר גולשים יותר טוב ממני ואני שמחה שזה ככה. כוסיות בנות 20 הן החברות הכי טובות שלי היום. פעם עולם הגלישה היה באמת עולם של גברים, היום יש גם מלא גולשות וזה ממש כיף ורואים שגם נשים שמנות יכולות לעשות מה שהן רוצות ולהצליח בזה.