למלהקת של צוות בידור באחד מבתי המלון באילת לא היה מושג שהיא יכולה לשנות מסלול חיים במשפט אחד. זה היה בתחילת שנות האלפיים, עינת מזרחי השתחררה מצה"ל ונסעה לעיר הדרומית בתקווה להתחיל שם בקריירה. המשיכה לבמה התחילה אצלה בילדות, היא אהבה לשיר ולרקוד ולמדה בבית ספר לאומנויות בחיפה. "לא הייתי ילדה רזה אבל גם לא שמנה, מלאה. אחרי הצבא החלום שלי היה ללמוד משחק ולהשתלב בתעשייה. אני ממש נולדתי לבמה מבחינתי". באחד האודישנים החלום שלה התרסק. "עשיתי כמה מבחנים ולא התקבלתי, ובאודישן האחרון המלהקת אמרה לי 'תשמעי, את חמודה והכל, אבל אני לא חושבת שמישהי כמוך יכולה לעמוד על הבמה עם בגד גוף".
אכזרי
"זה נצרב לי. זה היה כמו סכין. אני זוכרת את החדר, את הבמה, את התאורה, את המלהקת, הכל, כאילו זה היה אתמול אבל זה היה לפני יותר מ-20 שנה. היום אני כמובן מופיעה על במה עם בגד גוף".
היום אולי זה לא היה קורה, ובטח שלא עובר בשקט, אבל באקלים של הרזון המוגזם בשנים ההן הערה כזו לא נתפסה כחריגה: "לא היה דיבור על באדי פוזיטיב, לא היו רשתות חברתיות שיכולנו לדבר ולשמוע נשים אחרות", היא אומרת. "היו ג'ינסים נמוכים נמוכים, וזה היה בלתי אפשרי לעמוד בסטנדרט הזה. היו טבליות לירידה במשקל, והרזון היה בכל מקום. זה כל מה שהיה לנו בראש".
מה קורה אחרי שאת שומעת משפט כזה?
"ניסיתי לעשות דיאטה וזה השפיע עליי ממש רע, אז עזבתי את זה. עשיתי קורס ברמניות ועבדתי קצת באילת. משם טסתי לחו"ל וכשחזרתי התחלתי ללמוד משחק אצל שרון אלכסנדר. התחלתי ללכת לאודישנים ולא התקבלתי וזה כל הזמן היה סביב המשקל. הייתי לא הכי יפה ולא הכי מכוערת, לא הכי רזה ולא הכי שמנה. זה התיש אותי החלטתי לעזוב ושאין לי את המרפקים לזה".
אז לקחה מזרחי פנייה חדה ועשתה תואר ראשון בפסיכולוגיה, ומשם היא המשיכה לתואר שני במשפטים ועבדה ארבע שנים כדיילת באל-על במהלך התואר. אחרי שעשתה סיבוב בחו"ל ועבדה שנתיים וחצי ביפן ובארה"ב, חזרה לארץ והתמקמה במשרה בחברת טבע בתור מנהלת נכסים. הקריירה שלה הייתה סלולה, אבל אותו חלום ילדות לא הרפה.
היום למזרחי יש שפע של עיסוקים. יש לה מופע משלה: "מלכת החישוקים מצ'ונסיה", במקביל היא מלמדת, רוקדת, מנהלת פרויקט בשכונת פלורנטין, מקום מגוריה, ומעלה פודקאסט. "שלוש שנים אחרי שהתחלתי לעבוד בטבע הייתי באיזו מסיבה וראיתי מישהי רוקדת עם חישוק, וזה היה נראה לי הדבר הכי מהמם בעולם", היא נזכרת, "אף אחד לא שפט אותה, היא פשוט רקדה את הריקוד שלה". מזרחי נפעמה והחליטה שהיא חייבת לנסות. במשך שנה שלמה לימדה את עצמה לבד ודרך יוטיוב כל מה שאפשר על חישוקי הולה הופס. בתום השנה עזבה את המסלול לקריירה ויצאה לדרך לא מסומנת. "הייתי בת 36 והחלטתי שזה יהיה העסק שלי. אנשים הסתכלו עליי ולא הבינו מה נסגר איתי, חשבו שזה ילדותי ולא רציונלי".
אבל אז החלו לזרום ההזמנות. "פה קראו לי לרקוד במסיבה, שם ללמד בנות לעשות חישוקים, פה יום הולדת. לא ידעתי איך להיות עצמאית אז התנדבתי. היה לי קצת כסף אחרי שהתפטרתי והייתי הולכת לכל מיני עמותות ומקומות ללא תשלום, ולאט לאט התחלתי לקבל מהם הזמנות בתשלום, ללמד ולהופיע". כשהקורונה פרצה והכל נסגר מזרחי מצאה את עצמה בהוסטלים של החינוך המיוחד. "מאחר שהחינוך המיוחד המשיך לעבוד, יצא מכרז של אקי"ם שחיפשו ספקים. הייתי מגיעה, והדיירים בהוסטל, אנשים מבוגרים עם מנטליות של ילדים, היו אומרים לי 'מה הגעת מהקרקס?'. זה נתן לי את הרעיון להתחיל ללמוד קרקס".
"אני מתאמנת עם הילדים על איך להצליח"
גם פה היא עברה תהליך של לימוד עצמי, והפעם יחד עם דיירי ההוסטל. "הייתי מגיעה עם מזוודה של כל אביזרים, ובכלל לא ידעתי להשתמש בהם. אז בניתי סיפור שאני מישהי שעושה חישוקים אבל חולמת להיות בקרקס, וככה למדנו את זה ביחד". בסופו של דבר, זו הפכה להיות גם העלילה של מופע הקרקס לילדים שלה, "אני למעשה 'מתאמנת' יחד עם הילדים – מתאמנת איתם על איך להצליח", היא מסבירה.
במקביל ל"מלכת החישוקים מצ'ונסיה", מופע הקרקס שלה ומקור הפרנסה העיקרי, מזרחי ממשיכה ליזום, ליצור לעצמה הזדמנויות, לחלום ולהוציא לפועל. בשנה האחרונה היא מנהלת את פרויקט "חממה" יחד עם עיריית תל אביב - חממת נטוורקינג לבעלי עסקים בפלורנטין שמסייעת לברים, לבתי הקפה ולחנויות בשכונה בפיתוח עסקי. "היה אירוע עם ראש העיר בשבוע שעבר והוא ממש התרשם. זה פרויקט מאוד מחבר שיש לו אימפקט על הסביבה", היא מסבירה. "קיבלתי גם הצעה מהעירייה להגיש פודקאסט על פלורנטין כי אני תושבת השכונה".
במקביל, היא גם מקליטה פודקאסט משלה, בשם "יוצרים מוטיבציה": "זה על איך לקום ולהגיד 'וואלה, גם לי הכי נוח בעולם לשבת על הספה, אבל כדי להרגיש סיפוק בחיים האלה הגוף שלנו צריך להיות בתנועה ובחיוניות". בפודקאסט היא חוקרת את נושא המוטיבציה, משתפת בתובנות ומארחת מומחיות בתחום. "אני עושה את זה לגמרי בשבילי, הכי בגובה העיניים. אני לא איזו גורו או מטפלת, אני לומדת מזה בעצמי".
את כל הזמן מוסיפה לעצמך עוד ועוד כלים
"הרבה דברים מעניינים אותי, אני מתייחסת לחיים כאפשרויות. הסוד הוא לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות. ככה התחלתי את הפודקאסט – התארחתי אצל מישהי והבנתי שיש לי מלא מה לתת. לא ידעתי איך לעשות את זה, אז פתחתי רמקול באייפון ופשוט התחלתי להקליט. הרעיון הוא לא לחשוב אלא לפעול מהר, הזמן חשוב, כי אחרת מתחילים הקולות של מה ואיך אני אעשה. לעגל פינות זה ממש בסדר בהתחלה, אין מושלם".
ילדים היא בחרה לא להביא, למרות האהבה שלה אליהם. "עד גיל 35 מאוד רציתי ילדים, אבל כשאורח החיים שלי השתנה הבנתי שזה לא מתאים לי ואני מוותרת. זה בסדר לבוא ולהגיד 'לא בא לי שמישהו יהיה תלוי בי ושאני אהיה תלויה במישהו. לי נוח וטוב עם הבחירה שלי ואורח החיים שלי, זאת ההגשמה שלי בחיים. קשה לי להגדיר את עצמי כאל-הורית, אני מתה על ילדים, אני פוגשת אותם כל הזמן, אני חושבת שזה הדבר הכי יפה וטהור בעולם. אבל יש הבדל בין לאהוב משהו לבין לרצות שזה יהיה שלך".
היום, נראה שאף משפט לא יכול לערער אותה. "אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי. יש הרבה אנשים שהם סלאשרים, כלומר עוסקים במשהו סלאש משהו סלאש משהו. פעם הייתי חושבת שאני מפוזרת על יותר מדי תחומים, בדיעבד אני חושבת שזה מרפא אותי. החישוקים, למשל, יש תרגילים שאת מתאמנת עליהם שנתיים בשביל עשר שניות במופע, זה סיוט להתאמן על זה. אבל זה לימד אותי לא להישבר".