לפני תקופה ארוכה יצאתי ממערכת יחסים מרוסקת לגמרי. זו הייתה זוגיות לא בריאה או תקינה, מערכת יחסים שככל שארך הזמן הבנתי שאני לא מרגישה בה אהובה ומוערכת, ובסיומה גם בכלל לא מחוברת לעצמי ומי שאני.
זה התחיל ב"קטן": שאלות ותהיות על למה אני אוכלת קינוחים במסעדות, למה אני לא מתלבשת בצורה כזו וכזו, למה אני לא עושה לק ג'ל. וזה היה החלק הפעוט. כשדיברתי איתו על דברים שאני אוהבת בהקשר מיני, זה כבר היה פשע גדול. "בחיים שלך אל תגידי לגבר מה לעשות במיטה", נאמר לי, "זה המקום שלי להיות זכר אלפא".
כשהגבתי באינסטגרם אמוג'י של אש על תמונה של בחור בלי חולצה שהיה איתי בשכבה בתיכון, קיבלתי צילומסך של התגובה באמצע הלילה ובקשה שאומרת כך: "אני אשמח שלא תגיבי לגברים שנראים פוטנציאלית טוב באינסטגרם שלך". למה? "מטעמי כבוד", לדבריו. פרט חשוב על אותו בחור שהגבתי לו: הוא היה הקראש שלי ושל אלפי בנות אחרות בתיכון בגיל 16. פרט חשוב וקריטי שהופך את מעשיי לפשע חמור, אני יודעת.
רוצה לצעוק והוא עוצר אותי
יצאתי מהקשר הזה לא בטוחה בכלל מה אני אוהבת בכל תחום. עוברת בכל יום מחדש את הטקס הקבוע בו אני עומדת מול הארון שנראה לי כמו חור שחור ושואלת את עצמי האם אני בכלל אוהבת את תכולתו, כי אני לא יודעת. כבחורה דעתנית קלטתי שאני מרגישה שקולי נדם. מי שהייתה בטוחה בעצמה כל כך עברה בכל יום מסע מפרך של לשרוד את היום מבלי להרגיש שהיא מתפרקת. לא הצלחתי להביא את עצמי לספר לחברות או למשפחה שלי מה עובר עליי ולאט לאט הסתרתי ומרחתי את החיוך המזויף כל יום, בתקווה שיסתדר.
מקומות בעיר ת"א נהיו אסורים, ואם נאלצתי להגיע אליהם ההגעה הייתה כרוכה בהתקפי חרדה של ממש שהוא יופיע. זמן מה מחיי הרגשתי אשמה. שלא הלכתי מוקדם יותר, שנשארתי וחיבלתי בחיי שלי. כבר הרבה זמן שאני רוצה לצעוק, לצרוח את מה שאני מרגישה והוא עוצר אותי. לא בדמותו הפיזית, אלא בדמות קטנה על הכתף שמופיעה לעיתים כשאני צריכה לעשות צעד גורלי, מזכירה לי את מה שאני מרגישה גם היום לפעמים: שאני כלום ושום דבר. הפחד הזה שאכתוב עליו את מה שהיא אמת לאמיתה ניהל אותי. רק להיות בסיטואציה בה הוא מוצא אותי איפשהו ומטיח בי האשמות הפחידה אותי אותי כל כך, עד השבוע שעבר.
"עשיתי את זה. ברבע שעה שחררתי את הפחד, את תחושת חוסר האוויר המתמדת, את הלחץ והכבדות. הרגשתי לראשונה אחרי הרבה זמן שאני באמת מתמודדת"
לפני כמה שבועות טסתי עם המשפחה לשווייץ, טיסה לה מאוד חיכיתי. רציתי חופש שלא באמת היה לי כמה שנים, רציתי לפרוץ גבולות. ידעתי עוד לפני הטיסה שבכוונתי לצנוח שם. במקום הכי גבוה בין ההרים, שלא רואים את המכוניות מרוב שהן זעירות, רק האגמים היפהפים הפרושים מתחתיי, הרגשתי פתאום בטוחה. הדמויות הדמיוניות התנקו מהכתפיים, ונשארו רק האגמים, המדריכה שלי סוניה ושחר אחת שמרגישה מלכת העולמות.
כל מי שמכיר אותי יודע שזה לא אופייני לי להחליט לראות את המוות שלי מבחירה ולקפוץ אל מה שנראה כמו ישירות אליו, ולרחף בשמיים כשפיסת בד דקה מחזיקה אותי. אבל עשיתי את זה. ברבע שעה שחררתי את הפחד, את תחושת חוסר האוויר המתמדת, את הלחץ והכבדות. הרגשתי לראשונה אחרי הרבה זמן שאני באמת מתמודדת.
מבין כל הדברים שחוויתי והרגשתי כשהיינו ביחד, הבנתי שהוא צדק בדבר אחד. הוא פתח לי את הפתח להבין שהוא לחץ על מה שרגיש אצלי, וגם רגיש אצלו אני מניחה. ודווקא בשמיים, זה כאילו היה סימן מאלוהים שאומר לי, את יכולה לשחרר.
כבר כל כך הרבה זמן אני רוצה זוגיות חדשה. בהתחלה רציתי אותה כתיקון, לחוש שלמה, שמישהו יבוא ויעניק את מה שכל כך חסר לי. אבל סוף סוף בחודשים האחרונים התקבלה התחושה המחודשת שאני מחבקת אליי בחוזקה: אני רוצה אהבה חדשה כי היא מגיעה לי. כי מגיע לי להיות נאהבת, עטופה ומחובקת במלוא מובן המילה. שיאהבו אותי על כל צדדיי, שיאהבו את הדעתנות שלי, את העובדה שאני אוכלת כמו בן שלוש שלא יודע לאכול, אותי כאותי לא משנה איך אני מתלבשת ואם יש לי לק ג'ל. ומי שמצפה ממני להיות אחרת או לעשות אחרת, פשוט לא ראוי לי.
יכולתי להגיד שמבאס שדווקא בשמיים הבנתי זאת סופית, אבל וואלה, לפחות הבנתי. ליטרלי ראיתי את השמיים, ואתה? אתה קטן עליי. כל כך קטן, שמתישהו תיעלם, תהיה רק נקודה זעירה בפיסת חיי, ולא תהיה הסיפור שלי יותר. אני כותבת על מה שאני מרגישה כי זה לא סוד ואין לי במה להתבייש. מגיע לי לשחרר את זה סוף סוף ממני, ואם על הדרך זה גם יעזור למישהי אחת מלבדי - עשיתי את שלי.