מי אני: אודליה בקרסקי ( 34), נשואה לרון ואמא לארבעה ילדים. מתגוררת ברמת גן, רכזת תעסוקה וקשרי מעסיקים בעמותת אנוש.
גובה: 1.68 מ'.
משקל לפני הירידה: 98 קילוגרם
משקל נוכחי: 65 קילוגרם
כמה ירדתי: 33 קילוגרם
תקופת השינוי: שנה.
למרות שגדלה במשפחה של חובבי אוכל, אודליה מעולם לא הייתה ילדה שמנה. כמו במקרים רבים, נקדות המפנה היתה בצבא. "שירתתי כמפקדת וקצינת טירונים במשך ארבע שנים בבסיס סגור. בתקופה הזו התחלתי לאכול בשעות לא סדירות, אוכל שרחוק מלהיות בריא. בנוסף הייתי ערה יותר שעות. הרעב היה מתעורר בשעות לא שגרתיות, ומצאתי עצמי אוכלת בשעות הלילה והיום לעיתים גם בכדי להחזיק ערות. לדוגמה, להזמין פיצה בשתיים בלילה היה דבר לגיטימי. העלייה הייתה הדרגתית, המדים ספגו גם את הקילוגרמים שהתווספו וכך השתחררתי עם 15 קילוגרמים עודפים.
"לאחר השחרור ירדתי במשקל בהדרגה, ללא דיאטה או סדר יום פשוט כי נכנסתי לשגרה של עבודה ולימודים ושוב לא אכלתי מסודר אבל הפעם הייתי קצת יותר מודעת. סיימתי את תקופת הלימודים אחרי ירידה יחסית במשקל".
אבל אז – הגיעו ההריונות. "לפני 3.5 שנים, בגיל 29, נישאתי – ודי מהר הייתי בהריון עם בני הבכור. אחר כך נכנסתי לעוד שני הריונות ברצף, אחד מהם היריון של תאומות, והתקופה התאפיינה בשחרור רסן מבחינת האכילה. אכלתי כל מה שרציתי ולא עסקתי בפעילות גופנית, שגרת הבוקר כללה ביקור במאפיה השכונתית ומילוי שקית בכל טוב מאפים מתוקים ומלוחים. העלייה במשקל הייתה בעיניים פקוחות ובמודעות מלאה. ללא ייסורי מצפון או תחושת חטא".
את ההחלטה על סוף תקופת האכילה בלי חשבון של ההריונות, כמה סמלי, קיבלה אודליה בחדר הלידה. "בבית החולים, בעודי בצירים עם בתי הרביעית חלחלה אצלי הבנה כי ככל הנראה סיימתי להרות וזה הזמן להחלטות עבור עצמי. בשבועות הראשונים לחופשת הלידה התחלתי להבין עם עצמי את משמעות ההצהרה הזו ומה היא עבורי. הבנתי כי הרבה לפני שאני רעיה ואימא לארבעה ילדים - אני אישה. הבנתי כי אני רוצה לרדת במשקל עבור עצמי ונרשמתי לשומרי משקל".
"הריצה הגרועה בחיי"
עד מהרה, החליפו אימוני ריצה את הביקורים במאפייה. "באחת הפגישות הראשונות הציעה המדריכה פעילות גופנית ודיברה על קבוצת ריצה. הצטרפתי אליה אולם היא הייתה ברמה מתקדמת משלי והחלטתי לצאת לריצה בעצמי. לאחר 800 מטרים בכמעט 10 דקות הרגשתי מותשת. חזרתי בדרך חזרה הביתה בהליכה הבנתי שזה צומת וכאן המקום להחליט אם אני ממשיכה או נוטשת, עשיתי צילום מסך של הריצה "הגרועה" בחיי והעליתי פוסט לפייסבוק - 'גם זו התחלה' - וכך המשכתי לצאת לריצות, כל פעם עוד קצת. היום אני כבר רצה למרחק 15 ק"מ, ושואפת להגיע לחצי מרתון.
"אני גאה בעצמי שהצלחתי להגשים את רשימת המשאלות שלי בשומרי משקל,שבראשן היה הרצון להתחיל לרוץ. תמיד הייתי אישה שהישגיה חשובים לה, והספורט נתפס בעיני כתחום שייתן לי מקום להגשים את עצמי כשכל הישג נרשם והוא יותר מקודמו. מהרגע שהתקבלה ההמלצה לקבוצת ריצה וההחלטה שלי לרוץ עליה גם אם לא במסגרת קבוצתית, זה היה משהו שידעתי שיהיה חלק מחיי דרך קבע. תחושת ההישגיות היא לא רק במד הקילומטרים אלא בעיקר בכך שלמרות ועם ניהול חיי המשפחה, הצלחתי למצוא את הזמן בכל זאת ולא לתרץ".
למרות ההישגים ומשמעת הברזל שסיגלה לעצמה, אודליה נתקלה גם בקשיים. "אחרי שהצלחתי להוריד את רוב המשקל שתכננתי, המגמה נתקעה. התרגלתי לרדת במשקל אחרי שהצלחתי לשנות הרגלים. הגוף נשאר באותו משקל למשך מספר שבועות למרות שהמשכתי עם אותם הרגלים במהלך אותן שבועות, בתמיכה של המדריכה והקבוצה הבנתי שזו תופעה ידועה ומדעית וצריך לתת לה לחלוף מבלי להתייאש וכך היה".
התפריט היומי שלי:
בוקר: מוזלי או ירקות חתוכים עם 2 פרוסות לחם שיפון וגבינה.
ארוחת עשר: מנת פרי.
צהריים: חזה עוף או דג עם קינואה וירקות מוקפצים.
ביניים: פרי.
ערב: חביתה עם סלט ירקות ובורגול, יוגורט או לבנה.
אני מקפידה תמיד שהצלחת תהיה יפה ומזמינה, זה אחד העקרונות החשובים בתהליך שלי.
עכשיו, עם הגוף החדש שבנתה לעצמה, אנשים מתקשים להאמין שאודליה היא אמא לארבעה. "המשפחה מאוד מפרגנת. ההורים שלי אמרו לי שהם למדו בזכות ההרזיה הרבה על הכוח רצון ועל הישגיות שלי. בנוסף, הרבה אנשים אמרו לי שההצלחה שלי עודדה אותם לעשות שינויים בחיים שהם תמיד רצו, לאו דווקא בהרזיה. בכלל, הסביבה מפרגנת כל הזמן, מרימים גבה מופתעת למשמע היותי אם לארבעה. 'לא נכון' ו' אין מצב' אלה צמדי מילים שאני שומעת לפחות פעמיים ביום".
טיפים למי שמעוניין לעבור שינוי:
1. צאו לדרך מתוך החלטה שהיא עבורכם, רק לכם. מצאו את היתרונות בעצמכם, תרגמו לכוחות וצאו לדרך. בכל פעם שיש לכם תירוץ הכינו לו מראש תשובה לעצמכם!
2. הכינו אנשים יקרים לליבכם שהשינוי יוצא לדרך, בקשו מהם להיות עבורכם מה שאתם זקוקים לו בתהליך- אוזן, כתף, עיניים, מילים, פרגון.
3. אמרו להם מראש מה תצטרכו מהם כשיהיה קצת יותר קשה, כי יהיו גם רגעים כאלה וכשעוברים אותם הניצחון מתוק עוד יותר.