אשלי גרהאם, דוגמנית אמריקאית במידה 44 (מידה שמשום מה נקראת פלאס סייז, מידה פלוס, במקום פשוט "מידה"), היא הדוגמנית הראשונה הלא רזה שהצטלמה לשער של המגזין "מקסים", שמיועד לגברים. לפני חודש, היא הייתה הדוגמנית הלא רזה הראשונה שהופיעה על השער של גיליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד, שגם הוא נועד לעיניים גבריות. וכשאני אומרת "עיניים גבריות", אני מתכוונת לעיניים שמסתכלות בראייה מאצ'ואיסטית פטריארכלית, כזו שנבנית מתוך תחושת "מגיע לי" כלפי העולם: מגיע לי כסף, מגיע לי הצלחה, מגיע לי מין מנשים.
בגלל שהתמונות מיועדות למבט הגברי, אנחנו לא רואים את גראהם מדגמנת דיון על חופשת לידה שיוויונית או על מאמץ משותף למיגור הזונות או אפילו מדברת על החשיבות של עצמאות כלכלית. במקום זאת היא מצולמת בעירום כמעט מלא, בתנוחות שנועדו לשדר לגברים, "דמיינו אותי עושה איתכם סקס".
"אשלי גרהאם עושה היסטוריה" מסרו לנו הכותרות השונות על הופעתה של גראהם. נכון, אמנם חסרים לנו סיפורים היסטוריים של נשים, ההיסטוריה הרי נכתבה על-ידי גברים והיא מתארת סיפורים של גברים שניצחו גברים אחרים במלחמות וזכו בנשים. אבל - זה לא אומר שהסיפור ההיסטורי של נשים צריך להיות "הצלחנו לגרום למוסכניקים לאונן לא רק על נשים במידה 36 אלא גם על נשים במידה 44".
עונה חדשה, אופנה חדשה, מודל יופי חדש
אין שום ספק שהצגה מינית חיובית בתקשורת של סוגי גוף שונים היא חשובה. מיניות נשית מופיעה סביבנו כל הזמן, אבל רק בצורה אחת: של אשה רזה וחלקה, עם בטן שטוחה, חזה גדול וירכיים מעט מעוגלות. הופעתן של נשים שנראות אחרת, - כלומר ייצוג אותנטי של המגוון האנושי-נשי שקיים - יכול לייצר חשיבה מינית עצמית בריאה וחיובית בקרב נשים שרגילות שמעלימים אותן מהרחב הציבורי. כך גם עבור גברים. ככל שאלה ייחשפו ליותר מודלים של גוף נשים כמודלים נורמטיביים, ככה הם פחות ימשטרו נשים לרזות, להחליק, להסיר ולצבוע.
רק תחשבו כמה מהר אנחנו מתרגלות ומתרגלים לאופנות חדשות. בתחילת העונה סקיני ג'ינס או ג'ינס עם קרעים בברך נראים לנו מזעזעים, אבל כעבור מספר שבועות הם נראים לנו כמו הדבר הכי יפה בעולם שאנחנו חייבות לקנות. ככה גם היחס שלנו למודלים של יופי. ככל שניחשף ליותר מודלים ואלה יוצגו בפנינו כנורמליים, ככה תתרחב תפיסת היופי והמיניות שלנו וסוגי גוף נוספים ייראו לנו כמושכים.
כן, השוויתי עכשיו בין פרסומת לג'ינס לבין אשה בפרסומת. אבל אני רק הנכחתי את מה שהפרסומאים עשו ואנחנו כבר קיבלנו כאמת מוחלטת. אשה היא מוצר וערכה נקבע לפי מידת הפופולריות שלה והנכונות של אנשים לשלם כסף על תמונות שלה, או להקליק על כתבה עם שמה. המאבק למען שחרור האישה מבוטא בניסיון היומיומי להרחיב את ייצוגן במדיה, בתחרות הקליקים הזאת. וכך, דוגמניות מודרות כמו איילת זורר הופכות לגיבורות תרבות ולאייקונים פמיניסטיים, ואנחנו עפות על זה שחברות מעלות פרסומות של דוגמניות בלי פוטושופ. אתן מבינות? אנחנו אשכרה מודות להם על זה שהם מחפיצים נשים בשר ודם ולא נשים מפלסטיק, וגורמים לנו לשנוא את עצמנו לא המון, אלא רק הרבה. אגב, הצילומים של גרהאם ככל הנראה מלאי פוטושופ – אז איזה מסר בדיוק המגזינים מעבירים לנשים במידה 44, שאת יפה במידה הזו רק בלי צלוליטיס וקפלים?.
השדולה ל"כולנו יפות"
במציאות שכזאת אין פלא שלאחרונה פורסם שבקרוב תקום בכנסת שדולה ל"חיזוק דימוי גוף אמיתי" בקרב ילדים ובני נוער, שאותה יוביל, תחזיקו חזק, ח"כ אורן חזן (וגם ח"כ עליזה לביא). אבל זה עוד לא הכל. השדולה קמה גם בשיתוף צלם הדוגמניות "החוזר בתשובה" עדי ברקן, לא פחות ולא יותר. כשהמסר האעלק מעצים שמועבר כיום לנשים הוא "כולכן יפות", או במילים אחרות "כולכן ראויות שניקח מכן מין", אפילו ח"כ שמצטלם בליכודיאדה באילת עם נשים כאילו הן קישוטים, ושחשוד בסרסור בנשים בזנות, יכול לעמוד בראש שדולה לחיזוק דימוי גוף בריא.
לא, לא כולן יפות. אבל זה ממש בסדר. כי יופי הוא לא חזות הכל. אהבה עצמית ומיניות בריאה הם לא תלויי יופי, והם בטח לא תלויי הערכתם של גברים וקבלה שלהם של נשים במידה 44 או יותר. כל עוד אנחנו מטפלים בסימפטום ולא בבעיה, לעולם לא נצא מהמירוץ לקבלת מבט מאשר של מישהו כדי לחוות סיפוק ורוגע פנימי. טיפול בסימפטום זה מה שעדי ברקן עושה: קיום תחרויות יופי ואודישינים שבהם לא רק אנשים רזים מצליחים להיחשב כיפים. טיפול בבעיה כבר דורש את ביטולם של תחרויות היופי, והתייחסות לנשים כאל יותר מאיך שהן נראות. זה דורש גם דיון בריא על מיניות, שכולל הדדיות, איחוד הנפש עם הגוף ומתן לגיטימציה למשיכה למספר מינים – לא כי ככה אנשים נולדו, אלא כי אין שום דבר רע להימשך לא רק למין השני. אבל זה כבר דורש לשנות את המבט הגברי ולהפנות את המצלמה לכיוון אחר.
זה עוד לא אומר שהמתפשטות הן שרמוטות
שלא יתפרש ממה שאני כותבת כאן שהאשמה היא בנשים שמתפשטות. ההתפשטות כאקט מעצים מגיעה בתגובה להצגת התפשטות של נשים כאקט מבייש. אל מול אלנבי 40, העורכת של "את" הציגה תמונת עירום של ניר מדר. אל מול האמירה שהן חסרות כבוד, תיכוניסטיות הפגינו על זכותן ללבוש מכנסיים קצרים. אל מול הביוש של מאי פאטל על כך שיש לה תמונות בבגד ים, נשים העלו לפייסבוק תמונות שלהן בבגד ים. אל מול הקריאות "שרמוטה", חן טל המשיכה לצלם את עצמה בעירום והראתה שכל הדוגמניות מתפשטות.
לא, אני לא מתה על זה שנשים נדרשות להנכיח את עצמן ולקחת בחזרה את המיניות שלהן דרך פרסום צילומים בעירום. אבל כשתמונת עירום של אשה מקבלת כותרת "השחקנית הישראלית ה"קדושה" פרסמה תמונה בעירום בוטה!", כמו שקרה עם לוסי דובינצ'יק, עוד ארוכה העבודה בדרך להרחיב את ספקטרום המיניות הלגיטימית. זה לא או פורנו או אשה שאתם מתחתנים אתה שתהיה האמא של הילדים שלכם (ברצינות – באמת לא ידעתם שיש לה גוף וכוס מתחת לבגדים?). בשביל זה, נדרשות גם תמונות מגוונות של עירום, כן, כמו של אשלי גרהאם, אבל אפ אפשר - תחשבו גם על המבט הנשי.