ב-12 באפריל הילרי קלינטון הודיעה רשמית על התמודדותה לנשיאות ארה"ב. למחרת, ב-13 באפריל, פורסם בטלגרף אייטם שליקט כמה מהתגובות הנבזיות הבולטות שהופיעו ברשת בעקבות הידיעה. למרות שהטלגרף אסף 11 אמירות סקסיסטיות שונות, הכותרת שנבחרה להוביל את הטקסט היא: "הילרי קלינטון היא כלבה". לא מדובר כמובן בבחירה שרירותית. הרשת מלאה בכותרות פרובוקטיביות דומות, בסרטוני יוטיוב בסגנון "הרגעים הכי ביצ'יים של קלינטון" ואפילו עמודי פייסבוק שטוענים את אותו הדבר.
איך קלינטון זכתה בכבוד הזה? התשובה עולה מאותם סרטונים שמאשימים אותה בביצ'יות: היא אסרטיבית, לא מתנצלת, לא מחייכת, עומדת על שלה, יודעת לדבר על עצמה והיכולות שלה ולא מוכנה שישאלו אותה על המעשים והדעות של הגברים (הרבים) שסביבה - אלא רק על אלה שלה. בהקשר זה, בכתבה של הבי.בי.סי שפורסמה בקיץ אחת המרואיינות מציינת כי כבר כשהיתה האישה הראשונה נחשבה לכלבה, ולא משום שלא היתה נחמדה אלא כי "היו לה שאיפות שאנשים חשבו שהם גדולות עליה". האמת העגומה היא שקלינטון יכולה לא לדבר בכלל - ועדיין להיחשב לכלבה בגלל שיש לה, כך לטענת כל מני חכמים, Resting Bitch Face (תרגום פשוט: פרצוף במנוחה של כלבה), שזה אומר בתכלס שכשהיא לא מחייכת היא נראית, הפלא ופלא, לא מחייכת. ומה זה אם לא כלבה?
המילים האלה, ביץ' או כלבה, משמשות כדי לתאר אישה רעה רעה רעה: היא וולגרית, מניאקית ולא נשית. כשקוראים לאישה ״ביצ׳״, לוקחים ממנה את הזהות הנשית שלה ואומרים לה בעצם שהיא לא מתנהגת כמו שמצפים ממנה. היא לא אמורה להיות אסרטיבית - היא אמורה להיות עדינה ונחמדה. לאור הפער הזה בין תכונות שהן סך הכל רצויות ומקדמות נשים - לבין הניסיון להפוך אותן לבזויות, אין פלא שבתוך הקהילה הפמיניסטית מתנהל דיון על האם כן או לא צריך לקחת חזרה את המילה ״ביצ׳״, ולטעון אותה במשמעויות חיוביות, של נשיות וכוח.
לפני שנתיים הקומיקאיות הפמיניסטיות טינה פיי ואיימי פוהלר יצרו קטע בתכנית הפופולרית SNL שבו הן אמרו ש״ביצ׳יות גורמות לדברים לקרות״ (בפרפרזה מעודכנת ומוצלחת על הסלוגן הפמיניסטי ״נשים שמתנהגות יפה לא עושות היסטוריה״); גלוריה סטיינם, ממנהיגות הפמיניזם האמריקאי בשנות ה-60 וה-70, אמרה שכשקוראים למישהי ״כלבה״, היא צריכה לענות ״תודה״; אנדי זיסלר, ממייסדות ארגון התקשורת ״ביצ׳ מדיה״, כתבה מאמר בניו יורק טיימס בו היא טענה שקלינטון היא ביצ׳ית ושאמריקה צריכה ביצ׳ית. גם כי היא ביצ׳ היא מישהי שגורמת לדברים לקרות, וגם כי היא יודעת לדלג מעל מחסומים מגדריים. אז למעשה, צריך לומר שהלקיחה בחזרה כבר מתרחשת. מדונה וניקי מינאז׳, לדוגמה, הוציאו לפני שנה שיר בשם ״ביצ׳ אני מדונה״ שמדבר על אשה שיוצאת לבלות ושולטת במרחב.
כשאנחנו אומרות שזה בסדר לקרוא לנו ״ביצ׳יות״, אנחנו בעצם אומרות שזה בסדר לעמוד על הזכויות שלנו. כי אם את לא ביצ׳, יש סיכוי גדול מאוד שינצלו את הנחמדות שלך כדי לסנג'ר אותך בעבודה, לטפל בכולם, להכיל, להכין ולעשות נעים. ״אחרים יכולים לחוות אותי ככלבה. אבל לעצמי אני כלבת שמירה,״ אומרת בשיחה עמה לנה רוסובסקי, מנהלת קבוצת הפייסבוק ״רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן״ - קבוצה שבמידה מסיימת משקפת את את חוסר ההתנצלות המיוחסת לביצ'יות. מנגד, פמיניסטיות אחרות טוענות שהמילה ״ביצ׳״ טעונה במשמעויות אלימות של השפלה, שנאת נשיות ודיכוי מיניות. לדעתן, כשאנחנו מאמצות את המילה הזו - אנחנו נותנות לגיטימציה להתייחס לנשים בצורה מבזה ולהסתכלות שונה על התנהגות נשית לעומת התנהגות גברית. יתרה מכך, יש כאן איזה מסר לפיו רק אם את "כלבה משוגעת" את ראויה לכבוד. אחרת "לכו תדעו" למה עוד היא מסוגלת.
עד שהוויכוח יוכרע, עיקר השימוש במילה ״ביצ׳״ הוא כקללה וכשוט שמנסה להחזיר נשים לתפקידן כמחייכות, מבשלות ופותחות רגליים. עוצמת והיקף השימוש עלולות לגרום לנו לחשוב שמיליוני נשים צועדות ברחובות בכל רחבי העולם בפרצוף לא מחויך ובדרישה שיקשיבו למה שיש להן לומר. הלוואי. האמת היא שכנראה נשים רבות היו רוצות להיות יותר אסרטיביות ולעמוד על שלהן בסיטואציות בהן פוגעים בהן, אבל מתקשות בכך. כשהן כבר עומדות על שלהן - הן עדיין חושבות שהן היו רעות או קשוחות מדי.
כאן נכנסת לנו שוב קלינטון. אנדי זידלר, כותבת המאמר בניו יורק טיימס, רומזת שכדי להנהיג את חייבת להיות ביצ׳. זה לא בהכרח נכון. אנחנו כבר רואות ורואים מודלים אחרים של הנהגה, כמו שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, שבכתה אחרי הפיגוע בבלגיה, ראשת הממשלה של בריטניה תרזה מאי החכמה שגם אוהבת אופנה או ראש ממשלת קנדה ג׳סטין טרודו שלובש ורוד ואומר שהוא פמיניסט. מה שחשוב זה שקיים מנעד של מודלים, כדי שכל אחת תוכל לבחור מה היא רוצה לקחת ממי ומתי. כי את לא חייבת להיות ביצ׳ בשום מצב, אבל מה שקלינטון מראה לנו, זה שאם את ביצ׳, זה גם ממש בסדר.