השבוע התפרסמה בידיעות אחרונות כתבה שכותרתה: "הנשק שהיה יכול להציל את ינאי". בכתבה סופר על סמ"ר טוביה ינאי ויסמן ז"ל שהפקיד את הנשק שלו בבסיס כשיצא לרגילה, ובגלל זה נאלץ להילחם בידיים חשופות מול מחבלים בסניף רמי לוי. המסר מהכתבה היה ברור: צריך שחיילי צה"ל יפסיקו להפקיד את הנשק בבסיס כשהם יוצאים לרגילות, כפי שקורה מזה עשור כניסיון להתמודד עם גניבות נשק והתאבדויות של חיילים, ויתחילו לצאת איתו הביתה. בעקבות הרצח של ויסמן, הרמטכ"ל החליט לשנות את הנחיות כך שלוחמים יחזרו לשאת נשק כשהם יוצאים הביתה לחופשות ארוכות, וזאת כדי שיהיו יותר נשקים בזירה האזרחית במקרה הצורך להתמודד עם מחבלים.
על פניו מדובר בהנחיה חיובית. פעולות הטרור חדרו מזמן את הגבולות הלא קבועים של מדינת ישראל ונכנסו לתוך היומיום של יחידים ומשפחות בבתים וברחובות. יותר אנשים מוכשרים לירות שמסתובבים עם נשקים ברחובות זה יותר ביטחון לכולנו, לא?
ובכן, לא בדיוק. "האקדח על שולחן המטבח" הוא השם הקליט שניתן לתופעה הבלתי נתפסת שבה כלי נשק של מאבטחים נלקחים הביתה ומשמשים לאלימות נגד נשים בביתן. לפי נתונים של האגודה לזכויות האזרח, בין השנים 2000 ל-2013, לפחות 31 בני-אדם נרצחו מנשק אבטחה מחוץ לשעות העבודה, כאשר יותר ממחציתן הן נשים, ורבות מהן נרצחו בתוך המשפחה. בגלל זה, בספטמבר 2013 נקבע שמאבטחים לא ימשיכו להחזיר את הנשק שלהם הביתה, אלא יפקידו אותם במקומות העבודה. התוצאה? ניחשתם נכון: ירידה חידה במספר הנשים והאנשים שנרצחו מהנשקים הללו.
מברך על החלטת הרמטכ״ל לפיה חיילינו יצאו גם לחופשות עם נשקם האישי.בהזדמנות זו אזכיר שזה דומה להצעת החוק שאני מקדם לאפשר למאבטחים לשאת את נשקם
— גלעד ארדן (@giladerdan1) 22 בפברואר 2016
אוקיי, אז מאבטחים לא צריכים לקחת נשק הביתה כי הם בעלי משפחות שיכולים לעשות שימוש לרעה בנשק, וההכשרה שהם מקבלים היא כנראה הרבה פחות טובה מההכשרה של חיילים קרביים. אבל מה הקשר של זה לנשק של חיילים? ובכן, מסתבר ששר הפנים גלעד ארדן רואה קשר. אחרי שיצאה ההנחיה של הרמטכ"ל, ארדן הוא צייץ שהוא מברך על ההחלטה ושהוא מקדם הצעת חוק שתאפשר למאבטחים שוב לצאת עם הנשק שלהם הביתה, כלומר לבטל את ההנחיות על נשקי מאבטחים ולהחזיר גם אותם לרחובות ולבתים.
קמפיין לחימוש גברים יהודים
בעצם, מתרחש אל מול עינינו קמפיין שלם להכנסה של יותר נשק לחיים האזרחיים. תיקון: מתרחש אל מול עינינו קמפיין להכנסה של יותר נשק לחיים האזרחיים - בהחזקת גברים יהודיים. זה לא רק בחקיקה או בהנחיות מלמעלה, אלא גם בנורמות החדשות שנוצרו כאן: אחרי הפיגוע של המחבל בדיזנגוף, נאמר על התל-אביבים שלא רדפו אחריו שהם רכרוכיים. הסתובבות עם נשק ונכונות לירות בעת סכנה נהייתה הסטנדרט הבסיסי.
התוצאה היא שכולנו עומדים בסיכון גבוה יותר להיפגע מכלי נשק, כי כלי נשק יישלפו הרבה יותר מהר, גם במקרים שלא דורשים שימוש בנשק. הריגת הנערה המחבלת עם המספריים בדצמבר בידי שוטר היא דוגמה טובה לכך, רק שבפעם הבאה הנשק יוכל לשמש לא רק באופן מוגזם נגד מחבלים, אלא באופן מוגזם נגד האוכלוסייה, ובפרט נגד נשים, ובתוך הבתים, שם אף אחד לא רואה.
אבל יותר מזה, עולה השאלה למה יש לגיטימציה לחמש את אזרחים וחיילים בחופשה נגד מחבלים אבל אין אותה לגיטימציה לחמש נשים נגד המחבלים שלנו? לפי תחקיר שנעשה ב"הארץ", כמעט 100 נשים נרצחו בחמש השנים האחרונות בידי קרוב משפחה שלהן, כאשר מעל למחציתן בידי בני הזוג הנוכחיים שלהן (כשכוללים בני זוג לשעבר מספרן עולה למעל 60% מהנרצחות). אחת מתוך אחת מוטרדת ו/או מותקפת מינית, וכ-200,000 נשים מוכות בישראל. ובכל זאת, הנתונים האלה לא מעוררים את אותו העניין כמו מחבלים ערבים. אין עליהם ישיבות קבינט דחופות, אין שינוי הנחיות לנשיאת נשק לנשים, ואין אפילו הכשרות להגנה עצמית לנשים. להיפך, אנחנו מעמידים עוד נשים בסכנה, באמצעות הכנסת יותר נשקים לבתים.
למעשה, נשים מורשעות כאשר הן מגנות על עצמן מפני בני זוג מתעללים, בין אם בנשק חם ובין אם לאו. כך קרה במקרה של כרמלה בוחבוט שהורשעה לפני 20 שנה כשנטלה את הנשק של בנה החייל ונטלה את חייו של בן זוגה המתעלל. אמנם עונשה קוצר בסופו של דבר, אך בהשוואה, רק כשליש מהרוצחים של נשים בחמש השנים האחרונות נידונו למאסר (פחות מחמישית התאבדו, כלומר כל השאר לא נענשו). כך קרה גם במקרה של יונתן היילו, שנטל את חייו של האנס שלו וקיבל 20 שנות מאסר. היילו הוא אמנם גבר אבל המחבל שלו שם אותו במצב שנחשב לנשי כי הוא אנס אותו, וסוגיות נשיות לא מצדיקות כאמו נטילת חיים כהגנה. יונתן היילו הוא גם אתיופי מנתניה אז הוא כבר במעמד נחות. תהיו בטוחות שאם בוחבוט והיילו היו נוהגים באותו האופן כלפי מחבלים ערבים– הם לא היו נשלחים לכלא, אלא הם היו גיבורים.
גברים טובים מול גברים רעים
אי אפשר להתחמק מהתחושה שחלק מהעניין בקמפיין החימוש הוא מימוש איזו פנטזיה שבה אנשים עם כוח הופכים את משחקי וידאו וסרטים שבהם יש גברים "טובים" ויש "רעים", נראטיבים שאותם הכתיבו גברים כמובן, למציאות. הרעים הם הנאצים, איראן, דעא"ש, קומוניסטים, חמאס, חיזבאללה, שמאלנים – יו ניים איט. הטובים זה אנחנו, ואנחנו רוצים שיראו את זה. בגלל זה אנחנו מייצרים את הדמות של הגבר הגיבור והלוחם שמגן עלינו, בין אם זה נפתלי בנט שמשתמש בדימויים צבאיים כשר חינוך, ובין אם זה ניר ברקת שהופך לסופרמן כשהוא משתלט על מחבל.
הגבר הגיבור הזה צריך שהאקדח שלו יהיה שלוף ברחובות כדי שאחר-כך שהאיבר שלו יהיה שלוף במיטה. התפקיד של נשים בסצנריו הזה הוא להיות השלל. אז כשמתחילים להכניס למשוואה צרכי ביטחון של נשים כמו ביטחון מפני אלימות מינית ומפני רצח, שגם אותם גברים יהודיים עושים, זה נורא מבלבל ומפריע להסתכלות על העולם בשחור לבן. אז תשתקי ותני לנו להמשיך ולשחק. הגבורה שלך, אשה, נמדדת בנכונות שלך לבשל ולעשות סקס, ולא בלעשות שיימינג באינטרנט.
מי אמור להגן עלינו?
אז רגע, האם אנחנו צריכים לבחור בין הגנה מפני מחבלים תוך הקרבה של מספר נשים כל שנה, לבין הגנה על האוכלוסייה כולה באמצעות הכנסת נשק לרחובות? לפני שנתחיל לחשב עלות ותועלת של חיי אזרחיות ואזרחים ונמדוד מה יותר חשוב לנו – ביטחון ברחובות או ביטחון בבתים, אולי ניקח צעד אחורה ונשאל משהו אחר – למה בכלל האחריות על ביטחון מוטלת על מי שמסתובבים ברחובות כאזרחים או כחיילים בחופשה?
בעקבות הרבה מאוד מקרים ששברו את האמון שלנו בממשלה ובמשטרה, בהם מקרי שחיתות ומוקד 100 שפישל כשהנערים נחטפו בגוש עציון ביוני 2014 וראש ממשלה שמדבר גבוהה גבוהה על איראן והחיים עצמם אבל לא מבין את החיים עצמם שלנו, האזרחים, ובטח לא של נשים, זה נראה לנו נורמלי שהביטחון שלנו מופרט. כלומר, אנחנו כבר לא מצפים מהממשלה ומהמשטרה לתפקד בסוגיה זו בתוך הישובים והערים, שזה נראה לנו טבעי שאנחנו צריכים לטפל.
אבל הביטחון שלנו ברמה הזו לא יכול להיות על אחריותינו. ההשלכות של הפעלת נשק וכוח בידי קבוצות שונות באוכלוסייה, ולא רק בידי המדינה, הם הרסניים. על זה, אנשי המדינה צריכים לקבל הכשרות הרבה יותר מעמיקות על טוהר הנשק ועל הזהירות שצריך לנקוט בו, בין אם נגד מחבלים, כמו שאמר הרמטכ"ל לאחרונה וזכה לקיתונות בוז מבצלאל במוטריץ' מהבית היהודי, ובין אם נגד נשים. בינתיים נראה שכולם, מהממשלה ועד ל-ynet, לוקחים חלק בקמפיין להפיכת האלימות וההתחמשות הגוברת לדבר הכרחי. אבל צריך לזכור שהנשק לא יכול היה רק להציל את ינאי, אלא גם להרוג את יונית.