סערת הבורקיני, שנוצרה לאחר שהופצה תמונה שבה נראים שלושה שוטרים צרפתים במדים מפשיטים אשה מוסלמית מהבורקיני שלה, עוררה (בצדק) דיון נרחב על כפיית הלבשה או הפשטה של נשים. אבל הדיון הציבורי פספס חלק חשוב מהסיפור – המים. הרי במקומות אחרים בצרפת נשים מוסלמיות לובשות בגדים שמכסים ומסתירים את גופן הרבה יותר מהבורקיני הארוך אבל צמוד, ובכל זאת החוף הוא המקום שבו ראשי הערים אסרו על נשים להתכסות בו.
למה? כנראה שמערכת היחסים בין נשים ומים היא קיימת ומורכבת: המחזור נתפס כנוזל מוזר שיוצא לנשים מהגוף; הבכי נתפס כאלמנט נשי קלאסי, ולפחות לפי פרסומת אחת שכבר רצה שנים, המצב האידאלי עבור אישה היא "יבשה, רעננה, נקיה". סערת הבורקיני אם כך היא לא הפעם הראשונה שנעשה שימוש או חיבור למים כדי להגיד משהו לנשים על הנשיות שלהן. עם עוד חמש דרכים בהן זה קרה ועדיין קורה.
1. פורנוגרפיה במים
החל מהקאבר של ספורטס אילוסטרייטד, דרך צילום קולנועי של בלונדינית יוצאת מהמים בביקיני כשהמצלמה נעה מרגליה ועד לראשה שאותו היא מזיזה מצד לצד ומתיזה מים משיערה, ועד למאגר התמונות שאטרסטוק שמציג צילומים של נשים שלא מצליחות לשתות מבקבוק והמים מטפטפים עליהן בחושניות – המים משמשים כדי להפוך את הגוף של נשים לרטוב, ורטוב זה מיני.
המים מבליטים חלקים בגוף, את העירום שלו וכמה הוא חלק (מים לא זורמים כל-כך טוב אם לא הורדת שיערות). הם יכולים גם לסמל את הנוזל שיוצא לגברים מהגוף, במיוחד בפרסומות שבהן נראית אשה שותה מבקבוק שמטפטף עליה. המים הם גם מסך שהופך את האקט למציצני, כמו תמונות מקלחת, או לגוף שמחבר בין הצופה לאשה, כמו במקרה של אגם או ים.
המים גם הופכים את הגוף שעומד בו לפחות יציב ומתוקתק, מה שמאפשר הרבה יותר בקלות להגיע לסקס. ההעמדה של נשים שעונות על אידיאל היופי בים, גם נותנת לגיטימציה לקמפיינים שמדכאים נשים כמו ״הכיני גופך לקיץ״. אין על בילוי בים, אבל אנחנו עושות את זה בשבילנו, ולא כדי לעמוד לתצוגה או למלא פנטזיות.
2. טבילה במקווה
אם כבר בטבילה מינית במים עסקינן, אז המקווה משמש גם הוא כמקור מים שמאפשר קיום יחסי מין עם נשים. נשים יהודיות מחויבות לטבול במקווה לאחר סיום הווסת, ועד אז אסור להם לקיים יחסי מין כי הן טמאות. גם מי שלא מקיימת את המצווה הזו, כנראה נתקלה במקווה אם היא התחתנה ברבנות, והייתה מחויבת לטבול בו.
עבור חלקנו הדבר נראה מגוחך ואף מעליב, ואולי מלווה בחוויות שליליות ומשפילות. אבל עבור נשים רבות מדובר דווקא בתהליך אישי ואינטימי של התרוממות רוחנית. נשים אלו אף יוצאות למאבקים על זכותן לטבול: ביולי 2015 קבוצת נשים עתרה לבג״צ בדרישה לאפשר להן לטבול בלי שבלנית תשאל אותן שאלות אישיות שמפריעות לחווית הטבילה שלהן, וגם כאופן לאפשר לנשים דתיות לא נשואות שמקיימות יחסי מין לטבול במקווה. הבג״צ הסתיים בפשרה וכיום זהו המצב דה פקטו. חשוב לציין שלהבדיל מצילומי נשים שטובלות במים כהכנתן למין, כאן מדובר בטבילה אישית, שבה האשה היא עבור עצמה ולא כתצוגה.
3. אחריות על המים למשק הבית
אם איתרע מזלך ונולדת במדינת עולם שלישי, את כנראה תהיי אחראית על הבאת המים למשפחה. סכנה להיאנס בדרך, שעות ארוכות של הליכה וסחיבה שימנעו ממך ללכת לבית-ספר אם את ילדה או נערה, וקושי לסחוב דליים כבדים – הם המחירים שתיאלצי לשלם מתוקף תפקידך הנשי - להיות אחראית על רווחת ובריאות בני הבית. בתור נשים שנולדות במדינות מתקדמות אנחנו אמנם לא צריכות ללכת קילומטרים רבים כדי למצוא מים, אבל האחריות על הניקיון של הבית והדאגה שכולם ישתו ולא יתייבשו, היא עדיין עלינו.
4. הפיכת שחייניות לבנות ים
בהתחלה במאה ה-11 ולמשך כמה מאות טובות לאחר-מכן בנות ים היו נשים מסוכנות שאחראיות לאסונות ימיים, בתקופה שבה יצאו אינספור מסעות ימיים לגילוי ארצות חדשות ולמסחר. בהמשך ב-1837 הסופר הדני הנס כריסטאין אנדרסן כתב על בת ים שזנב הדג שלה הופך לרגליים אבל כל צעד שלה כאב כאילו סכינים מפלחות את כפות רגליה, בערך באותה תקופה שנשים בדמנרק התחילו לשחות. לבסוף ב-1989 דיסני הביאו לנו את אריאל שמוותרת על הקול שלה בשביל גבר, שנה אחרי ששחיינית זכתה בשש מדליות זהב באולימפיאדת סיאול, המספר שהיה אז הגבוה ביותר עבור אשה. עכשיו כולנו משום מה רוצות שמיכה שנראית כמו זנב דג, שלא מאפשר לנו ללכת, בערך באותה תקופה של האולימפיאדה.
המים הם אולי נשיים, אבל כדי שלא נעוף על עצמנו יותר מדי, דואגים לצמצם את הכוח שלנו בהם וגם מראים שאנחנו הופכות אותם למסוכנים עבור גברים – בין אם בגלל בנות הים ובין אם בגלל יצורים עם פיות מלאי שיניים ששוחים בו, שעלולים בכל רגע לסרס את המלחים האמיצים. במובן הזה דווקא ביי וואצ׳ עשו משהו מהפכני. אמנם המצילות רצו עם ציצי קופץ, אבל הן היו אקטיביות במים, והצילו גם נשים וגם גברים מהים. חבל שזה לא משוחזר במציאות, ושהחופים מלאים במצילים ולא במצילות.
5. מים כאמצעי טיפול בנשים היסטריות
50 שנים לפני שפרויד טען שאורגזמה בדגדגן היא אורגזמה לא בוגרת, נשים שאובחנו כהיסטריות קיבלו טיפול בדמות התזה של זרם חזק של מים על איבר המין שלהן (היום אומרים להן לשתות כוס מים ולהירגע). מה שהם לא הבינו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19, היה שהמים הביאו את הנשים הללו לאורגזמה שהרגיעה את ה״היסטריה״. המים היו כלי אחד מיני רבים שהביאו נשים לאורגזמה, וכללו תורים לרופאים שעיסו לנשים את הדגדגן עד שהן ״נרגעו״.
המחשבה הזו אולי נשמעת משעשעת ואפילו מעניינת כיום, אבל בתכל׳ס סביר להניח שעבור נשים רבות מדובר היה בתקיפה מינית לכל דבר, עם זרם מים. באופן כללי נשמח שאם הרשויות ממש חייבות לעסוק באובססיביות בגוף שלנו, שידאגו לנו לאורגזמות איכותיות מבחירה, כמו שעושים בשוודיה.
מים – מקור החיים, מרווי צימאון, מנקים ומטהרים, מקררים ומחממים, יוצרים הנאה, מקרבים אותנו לגוף שלנו, מסעירים ומרגיעים ומזקקים. רק תשחררו אותנו מהצורך להגדיר את הזהות, המראה, המיניות, היכולות והתפקיד שלנו לפיהם.