לפני כשבוע עלה לרשת תוסף לדפדפן הכרום שנקרא Just Not Sorry, ובתרגום לעברית עכשווית: לא מתנצלים, או יותר נכון: לא מתנצלות. התוסף סורק את המיילים שאנחנו כותבות, וכשהוא מזהה ביטויים מתנצלים הוא מסביר לכותבת למה הם בעיתיים. ביטויים כמו אני "רק" רוצה להגיד (אפשר פשוט לכתוב, "אני רוצה להגיד") או "אני אולי לא מומחית אבל.." לא יימחקו מהמייל שלכן - אבל הן בהחלט יסומנו. אז אמנם אני לא מומחית, אבל ראיתי את האפליקציה וחשבתי שאולי היא יכולה להיות מועילה ורציתי רק לכתוב עליה כמה מילים. סליחה מראש על החפירה, אם יש לכן דברים יותר חשובים לעשות זה מובן לגמרי.
הסליחה כווזלין
בואו נודה בזה, כולנו חוטאות בניסוחים אפולוגטיים. הגברים לא מבקשים זכות קדימה לפני שהם נכנסים לוויכוח - הם פשוט מסתערים, נשים לעומת זאת מתנצלות לפני שהן מדברות, על מה שהן אומרות ועל זה שהן בכלל קיימות (לא, לא מדובר רק בפולניות מבינינו). בין אם מדובר בסטודנטיות שמתנצלות לפני שהן שואלות שאלה בכיתה, מיילים שמלאים בסמיילים וב"סורי" או דיונים בעבודה בהן נשים פותחות את דבריהן ב"סליחה שאני מעלה את זה אבל" - אנחנו עוטפות את הנוכחות שלנו בבקשת סליחה. אפילו ח"כ תמר זנדברג התנצלה לפני שהיא העיפה מדיון בוועדה אדם שזלזל בה וביקש להשפיל אותה.
למה אנחנו עושות את זה? למה אנחנו חשות צורך לסייג, להקטין ולהתחנחן, כדי להעביר את המסר שלנו? תשובה אחת היא שה"סליחות" האלה עוזרות לנו להשתחל למועדוני הגברים (שהם כבר מזמן לא מועדוני גברים). "סורי" לא מאיים על אף אחד, אדרבה: הוא הופך אותך לנחותה, מישהו הרי צריך להחליט האם לקבל או לדחות את הסליחה שלך. זה נשמע עלוב? כנראה שכן. ומצד שני - אין לנו דרך אחרת להתנהג במקומות האלה. כי אם גבר שמדבר בביטחון ובתקיפות הוא לא סחבק אלא מנהיג, אישה שנוהגת באותו האופן זהה היא "רעה רעה רעה". בכלל, נראה ש"התנצלות" היא דרך לסמן מי "גבר" ומי לא. לא סתם נפתלי בנט בחר בבחירות האחרונות בסלוגן "לא מתנצלים", כי מי מתנצל היום? רק היפסטרים סמולנים תל אביביים. ונשים. כמובן.
"זה בטח טפשי אבל"
גם הצניעות בעוכרינו. כמה פעמים רציתן להתערב בשיחה אבל פחדתן שאתם לא בטוחות במיליון אחוזים במה שאתן רוצות להגיד? תחקירן של תכנית אקטואליה פופולרית סיפר לי פעם שהוא מאוד מתקשה להביא מרואיינות נשים כי הן לא רוצות לבוא לדבר אלא אם כן זה על נושא שהן סופר ספציות בו. "והגברים?" שאלתי. "הם קופצים על כל הזדמנות לבוא ולדבר", ענה. "אם זה נושא שהם לא מכירים, הם פשוט אומרים שאין בעיה ושהם ישלימו בוויקיפדיה". אין לי ספק שגם כשהן מסרבות להגיע לאולפן - הן מתנצלות מעומק הלב.
אבל זה לא רק 15 דקות של תהילה שאנחנו מפספסות. אנחנו כל כך חוששות מפידבק שלילי, מהדרה לא מוצהרת ומ"לא נעים", שאנחנו גם מתמקחות פחות על השכר שלנו והמקום שלנו בעבודה.
מי שעלה על התובנה הזאת הוא מותג פנטן, שבפרסומת שעלתה לרשת ב-2014 שואל: למה נשים כל הזמן מתנצלות? הסרטון מציג סיטואציות קצרות, שלעין בלתי מזוינת נראות כמו נימוס בסיסי, אבל למעשה מדובר באותם ביטויים שהופכים אותנו לעכברות קטנות ולא מפריעות: מעובדת שאומרת "סליחה, אבל אני יכולה לשאול שאלה טפשית?" ועד לאישה שמתנצלת שמישהו מתיישב קרוב אליה ופולש לה למרחב. הסרטון הזה מצליח לקלוע בול, ובאותה נשימה אי אפשר שלא לתהות: האם המצב כל כך גרוע שאנחנו צריכים שפרסומת לשמפו יקר מדי תסביר לנו שיש פה בעיה?
בתגובה למצב הזה, נראה שמצאנו - כנראה באופן לא מודע - דרך נוספת להתנהל: בעקיפין. במקום להיות ישירות ופשוט להשמיע את דעתינו המאיימות כל כך - אנחנו מוצאות דרכי מילוט, דרכים עוקפות, משתמשות באינטלגנציה הרגשית והחברתית כדי להשיג את מה שאנחנו רוצות. לכאורה "אאוריקה" - אבל החגיגה קצרת מועד, כי אז מאשימים אותנו במניפולציות ובתחמנות. גברים הם נחושים? נשים הן נחשות.
אז להפסיק להתנצל כל-כך הרבה? כן, חד-משמעית. ובאותה נשימה, הגיע הזמן גם לשנות את התפיסה שהתנצלות זה לחלשים. יש בהחלט גם כמה גברים "גבריים" ו"חזקים" שמנת צניעות ובקשת סליחה לא יזיקו להם. הייתי מרחיבה על זה, אבל אתן בטח חושבות שאכלתי את הראש מספיק, ובכלל - במקום לקרוא אותי אתן יכולות לצפות במערכון של איימי שומר, שבמידה רבה היתה ההשראה לתוסף הכרום.