חוי פרידלר הייתה רק בת 10, כשהתגלה סרטן בגופה. כאבי בטן שלא הרפו ולילה אחד בלתי נסבל הביאו אותה לבדיקה. "כבר בבדיקה הראשונה אצל רופא המשפחה הוא זיהה את הגוש", משחזרת פרידלר, היום בת 19, סטודנטית ללימודי תואר ראשון במדעי מחשב מירושלים.
"הוא הפנה אותנו למיון, שם עשינו צילומים ובדיקות. הגוש היה מאוד גדול ולא היה זמן לביופסיה. הרופאים הכניסו אותי מיד לניתוח להוצאת הגידול ומאוחר יותר, הממצאים הראו כי אכן מדובר בסרטן שמצריך טיפולים כימותרפיים".
האם אז, רק ילדה בת 10, ידעת בכלל מה זה סרטן?
"לא ממש. האמת היא ששנה לפני כן, כשהייתי בת 9 תרמתי שיער בהשראתה של חברת משפחה. היא הסבירה לי שיש נשים שחולות במחלה שגורמת לשיער שלהן לנשור ותרומת שיער זו דרך להקל עליהן את ההתמודדות הזאת. אני ממש זוכרת שהרעיון הזה בער בי ואמרתי לאמא שלי שאני מוכרחה להאריך שיער כדי לתרום בעצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם עמותת "זכרון מנחם", מיד אחרי שתרמתי. אני כן זוכרת שהיה לי מוזר לראות את עצמי עם שיער קצר אבל הם הסבירו לי כמה עזרתי לאחרות בתרומה הזאת וזה שימח אותי.
"כשאובחנתי בעצמי עם סרטן, ההורים שלי לא נקבו במילה סרטן, אלא הסבירו לי שיש לי וירוס שיהיו לו הרבה תופעות לוואי לא נעימות. בדיעבד אני יודעת שאחוזי ההחלמה היו גבוהים, אבל בגיל 10 זה לא העסיק אותי ולא דיבר אליי מן הסתם".
אבל היה רגע שהפחד והחרדה כן היכו בפרידלר. בלילה אחד במחלקה, כשהתעוררה אחרי טיפול הכימותרפיה הראשון והביטה במראה. "הלכתי לשירותים וראיתי במראה שיש לי קרחות קטנות בראש. הכינו אותי בהתחלה שהשיער ייעשה דליל, אבל הנחתי שהוא פשוט יהפוך לדק יותר. לא ככה. שאלתי את אמא שלי והיא הרגיעה אותי וביקשה שאחזור לישון. אבל בבוקר, זה היה ברור שאני מאבדת שיער מהר מאוד וזה היה אחד הדברים שהכי הבהילו אותי".
בנות שירות מטעם עמותת "זכרון מנחם" שביקרו באופן קבע במחלקות, ראו את חוי וביקשו להכיר לה ילדה בת גילה. "היא הייתה מהממת ממש, ולא נראתה חולה לרגע ולא הבנתי מה הקשר ביני ובינה. אבל אז היא שיתפה אותי שיש לה למעשה פאה - שהיא בעצמה בחרה ועיצבה. היא אמרה שגם אני אוכל לעשות את זה והרעיון העניק לי שלווה אמיתית".
כשפרידלר מספרת על הרגע בו נפגשה עם העמותה לצורך בחירת הפאה היא נרגשת במיוחד. "התבקשתי להביא תמונה של השיער שלי מלפני המחלה. הם עיצבו לי פאה בהשראת המראה ההוא ומהרגע הראשון היא התלבשה עליי כמו כפפה ליד ונראתה הכי טבעית ונוחה. היה להם חשוב לדעת שאני מרוצה ואם לא, הם יעשו את כל התיקונים שצריך. הם לא נחו עד שזה היה מושלם".
מעגל תרומות השיער
בזמן הטיפולים, משפחתה של פרידלר ומשפחת "זכרון מנחם" התקרבו. "בנות השירות הזמינו אותי למחנה מיוחד בצפון עם ילדים נוספים שחלו בסרטן. בהתחלה נרתעתי, אבל חיים ומירי ארנטל, ראשי העמותה, התעקשו. יצרו קשר עם הוריי ושיתפו את הסיפור האישי שלהם עם בנם מנחם שחלה במחלה. הלכתי בסוף וזה היה הדבר הכי כיף שחוויתי בכל התקופה הזאת. להיות עם אנשים שמבינים אותנו ולקבל כוח ושמחה. האחים שלי גם קיבלו תמיכה ואהבה מהעמותה בזמן שההורים שלי היו איתי בבית החולים".
במשך שנה שלמה הלכה פרידלר עם הפאה. "נשארתי איתה עד שהשיער ארך והייתי מוכנה להמשיך עם השיער שלי. יכולתי להשאיר את הפאה אצלי אבל היה חשוב לי להחזיר אותה כדי שמישהי אחרת תהנה ממנה". והייתה לפרידלר הבטחה נוספת כלפי עצמה. "היה לי ברור שכשאחלים, אני אאריך שיער ואתרום. זה לא היה פשוט לגדל שיער מקרחת מוחלטת אבל חיכיתי בסבלנות. 5 שנים לאחר מכן, תרמתי בשנית בגיל 16. זה היה מרגש מאוד והרגיש לי כמו סגירת מעגל".
החיים המשיכו, פרידלר סיימה תיכון והקפידה על מעקבים וביקורות, ואז - לפני שנה – היא ספגה מכה נוספת. הסרטן חזר. לשמחתה, הוא התגלה בשלב מוקדם. "ההורים שלי דיברו עם חיים ומירי מ'זכרון מנחם' שנותרו חברים לאורך כל השנים והם מיד דאגו לטפל בכל: מעזרה עם הרופאים הכי טובים ועד גלידות שהביאו לנו בלילות לפני הטיפולים. זה גרם לי להרגיש שנעבור את זה שוב כי אנחנו ביחד בדבר הזה. לא היה רגע אחד שהשאירו אותנו לבד".
וכך, פרידלר שבה לטיפולים, וגם חזרה למחנה ושוב עיצבה לעצמה פאה. 8 חודשים חלפו מאז שהתבשרה כי החלימה מהסרטן. "היום יש לי שיער מאוד קצר ולא נעים לי להסתובב כך, אז אני עדיין עם הפאה. היא נוחה לי".
פרידלר מבינה שלא תוכל לתרום כרגע שיער, לפחות לא בטווח הזמן הקרוב, אבל היא עוזרת בדרכים שהיא כן יכולה. "אני מסייעת לילדות חולות ומבקשת להיות שם בשבילן כמו שאחרות היו בשבילי".
ויש לה מסר אחרון וחשוב להעביר: "לזכרון מנחם יש משפט שמתמצת את כל היופי בעשייה שלהם: 'השיער שלך זה החיוך שלנו' – בעצם העובדה שאנשים תורמים שיער, זה משמח ועוזר לאחר וזו דוגמה נהדרת לכך שלא צריך אמצעים כספיים כדי לעזור לאנשים, אם יש לכם הזדמנות – תעשו זאת".