"אני רואה את התקופה הזו כתקופה יפה מאוד", מספר אלי (31) על התקופה בה אשתו תמר (25) התמודדה עם הסרטן, "זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים לראות איך כמה הסביבה מתגייסת ונמצאת שם עבורנו כשצריך". היום, שהימים הנוראיים של המחלה כבר מאחוריהם, אלי פותח את ליבו ומספר איך עזר לזוגתו להתמודד עם הפחד מהמוות, עם הכימותרפיה ותופעות הלוואי, ומה עבר עליו וגם עליה כשנאלץ לגזור את שיערה שכה אהב.

הכל החל כשתמר נכנסה יום אחר למקלחת והרגישה שמשהו לא רגיל בשד שלה, יש לה גוש. "היא הזמינה תור לרופא משפחה, כמו שמזמינים תור לאמבולנס, בבהלה גדולה", משחזר אלי, "הייתי אדיש ולא התייחסתי יותר מדי, אמרתי שהכול יהיה בסדר ומה היא בכלל דואגת. ביקרנו אצל הרופא ומשם נשלחנו לסדרה של בדיקות. כל הזמן הזה תמר הייתה בחששות, אני לא חשבתי על כלום, אני תמיד אומר 'בואי נדאג כשנדע, לא לפני'.

קראו גם: בדיקת שד עצמית, שלב אחרי שלב

אבל הרגע לדאוג הגיע מאוד מהר: הרופא פתח ואמר שיש לו בשורות לא טובות: לתמר יש גידול ושהוא צריך "לשלוח אותנו ל'אלף בדיקות'. היה בו משהו מאוד אנושי ויעיל. שנינו היינו בהלם. הבטנו אחד בשנייה, היא לא יכלה לדבר ואני רק שאלתי אם זה ממאיר. הרופא השיב בצורה חיובית. לא חשבתי ישר על מוות, כי באופיי אני מאוד פרקטי, ורק אמרתי לעצמי ' נתקדם לבדיקה נוספת ונראה מה יהיה'.

בדיקת ממוגרפיה
"תמר הזמינה תור לרופא בבהלה גדולה" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

"הילדים לא הבינו למה כל כך הרבה אנשים מגיעים הביתה"

אלי הבין שכעת הם יוצאים לדרך לא פשוטה שבה יתמודדו עם המחלה ועם כל מה שנלווה אליה. "סיפרנו רק לחלק מהמשפחה, כי לתמר היה חשוב לספר לאנשים שיעזרו ויתנו כוח. מאחר שרוב בנות משפחתה המורחבת היו צעירות ממנה, היא הרגישה אחריות כלפיהן ולא רצתה לגרום לפאניקה. לכן רק מי שהיה צריך לדעת מבחינה רפואית על מנת שייבדק בעצמו - ידע. אני זוכר שכשחזרנו הביתה, הופיעה במגזין באותו היום כתבה על אישה שהתמודדה עם המחלה. העיתוי היה מעניין. תמר קראה את הכתבה כמה פעמים, ואמרה 'נתמודד עם זה', הרגשתי שזה נתן לה כוחות", מספר אלי, "כשתמר התחילה עם טיפולי הכימותרפיה, זו הייתה הזדמנות לראות איך הסביבה, המשפחה, השכנים והחברות מתגייסים ונמצאים שם. היינו מקבלים טבלה של תורנויות, מי יהיה, מתי ואיפה. ליוו אותנו כל הזמן ולי זה נתן הרבה כוח, ואני חושב שגם לתמר".

שני ילדיהם שהיו מאוד צעירים באותה תקופה, לא הבינו למה כל כך הרבה אנשים מגיעים הביתה, אבל קיבלו המון תמיכה והכלה מהסביבה. "התקופה הזו קירבה בין אנשים, וקשרים שלא ראיתי עד כה שהם קיימים פשוט נחשפו. המשפחה והסביבה תמכה בכל: ארגנו מזון מוכן ליום חול או שבת, דאגו לשמור על הילדים, החברות והשכנות הביאו פינוקים, דפקו בדלת והציעו לקחת את הילדים. זה נגע לליבי, ולמרות שהיו המון התמודדויות וקושי סביב המחלה, אני רואה את זה כתקופה נפלאה ותומכת".

סרטן השד
"ליוו אותנו כל הזמן ולי זה נתן הרבה כוח" | צילום: Shutterstock

"גם לתמיכה של הארגונים מסביב הייתה תרומה משמעותית", הוא ממשיך. "בעיקר של זיכרון מנחם, זה כלל קבוצות תמיכה ייעודיות לתמר, מרכז יום לילדים בשעות אחרי הצהרים ויציאות לטיולים שנתנו המון כוח להמשיך, השיא היה הטיול לחו"ל, זכרון מנחם יצאו עם מטוס שלם מלא בחולים, צוות רפואי ומדריכים ל-10 ימים בצרפת, אם היה משהו שנתן לה כוח בצורה משמעותית בזמנים קשים זה היה הידיעה שיש בסוף טיול שווה".

"אמרתי לה שאני אוהב את הקרחת"

במשך שנים תמר טיפחה את השיער שהיה מאוד ארוך, והסתתר מתחת לכיסוי הראש. שבועיים לפני טיפול הכימותרפיה הראשון, היא פנתה לספרית של זכרון מנחם ותרמה את השיער שלה. "היא הרגישה שהיא לא יכולה סתם לגזור את השיער ושהוא ילך לאיבוד, היא רצתה להרגיש שהיא עזרה לעוד חולה להתמודד עם הקושי של הנשירה. במהלך הטיפולים קיבלנו תעודה מעוטרת מזיכרון מנחם שהשיער הגיע ונתרם לחולה, וזה נתן לה הרבה כוח להבין שהיא עשתה משהו משמעותי".

כשתמר החלה את הטיפולים, ביקשה שאת השאריות על ראשה, אלי יגזור. "הרגשתי נורא כשהבנתי שהשיער צריך לרדת. כשהתחילו הטיפולים והשיער התחיל לנשור, תמר ביקשה שאעזור לה לגלח אותו, גם כדי למנוע את הכאב, כי הקרקפת מאוד כואבת, אבל גם כדי שהיא תרגיש שהיא שולטת במצב", מספר אלי, "נכנסתי לחדר והתחלתי לספר אותה. היא הרגישה בחילה והזיעה המון כי זה היה מאוד טראומתי בשבילה, שאני מקצץ לה את השיער. היא הרגישה שעכשיו היא מקבלת על עצמה את המחלה.

"אני אוהב לגמור עם דברים, חשבתי לעצמי שנעשה את זה ויהיה בסדר. אמרתי לה שאני אוהב קרחת, אבל לא אמרתי את זה בשבילה, באמת חשבתי ככה. הייתי רגיל לראות אותה עם שיער, ובעיניי זה היה יותר מעניין. גם עם קרחת אפשר להיראות יפה, לא רק עם שיער. אני חושב שזה גרם לה להרגיש טוב, כי בעל שמרגיש לא נוח או מפוחד להסתכל על אשתו, גם אם לא יגיד משהו, אשתו תראה ותרגיש את זה. העובדה שאהבתי את זה גרמה לה להרגיש נוח עם עצמה".

כבר בטיפול הראשון תמר הלכה להזמין את הפאה מזכרון מנחם. "הפאה נתנה לה אפשרות וכוח להתמודד. העיצוב שהיא בחרה גרמה לה לתחושה שהיא שולטת במצב ונשארת יפה כמו שהייתה. היא לא הסירה את הפאה גם בבית כי היא הייתה מאוד נוחה וגם מחממת, ונתנה לה תחושת מוגנות".

"אני זוכר שכשהסתכלתי עליה ראיתי את מה שקורה כמצב שאמור לעבור, הרופאים היו ברורים ואופטימיים ונתנו סיכויים גבוהים שהכול יעבור בשלום, אז הבנתי שזה מצב זמני. כשיש תאריך סיום, זה נותן תקווה. רק בהמשך לקחתי בחשבון שזה עלול גם להסתיים במוות. בטיפול האחרון היא כבר הייתה בלי כוחות, זה התבטא בכאבי ראש איומים. כל משככי הכאבים שחולי סרטן יכולים לקבל לא עזרו ואז הרגשתי חסר אונים ולא יכולתי לעזור לה".

סרטן השד
"היום אני מבין שעיקר התמיכה צריך להיות בחזרה לחיים" | צילום: Shutterstock

ההתמודדות האמיתית החלה בחזרה לשגרה

כשהסתיימו הטיפולים, אלי ותמר החלו לחזור לשגרת חייהם, וכך גם רשת התמיכה שהקיפה אותם לאורך כל תקופת הטיפולים. "כל גורמי התמיכה: המשפחה, השכנות החלו להיעלם, כי ברגע שמזהים שהסכנה חלפה, כל אחד יורד בתחנה הקרובה, אולי כי הם היו עייפים או מסיבות אחרות. רק אז התחילה ההתמודדות האמיתית שלי, עם אישה שעברה תהליך טיפולי קשה וניתוח של כריתת שני השדיים. הרגשתי לבד וחסר אונים, חששתי שהמחלה שלה תחזור. היום אני מבין שעיקר התמיכה צריך להיות בחזרה לחיים. רציתי לעזור לתמר ולא יכולתי. גם כאשר הטיפולים והניתוח עוברים בשלום, זה לא נגמר, אלא מלווה אותך לכל החיים. הרגשתי הרבה פעמים שאני רוצה לעזור לתמר ולא יכול. היא זקוקה לתמיכה גם סביב הנושא של הכריתה, כי ההתמודדות הזו עולה בכל פעם: כשהיא רואה שכנה שמניקה את התינוק שלה,כשהיא צריכה ללכת למקווה. זו התמודדות לכל החיים".

בסופו של דבר, אלי מסכם את התקופה הזו ככזו שממנה צמח והתחשל. "אני לא מאחל לאף אחד את ההזדמנות הזו, אבל כשהיא קורית אפשר פשוט לראות את זה כהזדמנות להכיר את האנשים סביבך, להתבונן ולקבל פרופורציות לחיים. אנחנו אוהבים לתכנן דברים, אבל לפעמים יש שינויים בתוכניות, ולא צריך להיבהל מהם, בדיוק כמו ב-GPS, משנים את המסלול, ולא קורה כלום, אנחנו מגיעים לאותו מקום רק בדרך אחרת. שינוי המסלול הוא נקודת הצמיחה, אני מרגיש שצמחתי מכל זה.

אני עובד בתחום הטיפולי, ואני חושב שהיום כשאני פוגש אנשים עם מוגבלויות, אני מצליח להבין הרבה יותר את הצרכים שלהם. חוץ מזה, אני הרבה יותר מחושל לחיים, קיבלתי פרופורציות למה התפקיד שלנו בעולם, ובעיקר הבנתי שהרגשנו בכל השלבים שהשם נמצא איתנו בכל התהליך הזה. האמונה שלי בהחלט סייעה לי אבל גם העובדה שאני מאמין שזוג שחי טוב גם לפני המחלה, מצליח להתמודד עם משברים, והמחלה דווקא יכולה לחבר יותר ביניהם. יש זוגות שמתקשרים אליי היום לתמיכה ואני רואה שהבן זוג לא יודע איך לאכול את זה, אפילו שמעתי על מקרה של גירושין סביב המחלה. למי שיש יותר ספקות, עולות הרבה שאלות למה זה קרה ככה ולמה צריך לסבול. לי לא היו שום שאלות ולא כעסתי, הסתכלתי על הדברים בשוויון נפש, כמו שמצופה ממני. אני חושב שזה הפך אותי גם לבן זוג יותר טוב לתמר. הפכתי להיות יותר אמפטי ותומך, ונראה לי שלתמר הרבה יותר טוב היום".