רבקה בראון בת ה-20 התחילה לתלוש את שיערות ראשה בילדותה והתקרחה כמעט לחלוטין בהגיעה לגיל 16. בסרטון מרגש היא מציגה רצף תמונות שצילמה מדי יום במשך חמש שנים בהן התמודדה עם המחלה הקשה. לרופאים לקח זמן לזהות את הבעיה, אך מסתבר שהיא די שכיחה
"אני מקבלת הרבה מכתבים מאנשים שמשתפים אותי בבעיות שלהם עם טריכוטילומאניה". רבקה בראון | צילום:
dailymail.co.uk
כשרבקה בראון לחוצה או עצובה, היא נוהגת למולל באצבעותיה את שיערות ראשה על מנת להרגיע את עצמה. כמו הרבה מאיתנו, רק שבמקרה של רבקה - העיסוק הבלתי פוסק במחלפותיה הביא אותה למצב שבגיל 16 היא נותרה כמעט קירחת לחלוטין. הרופאים לא הצליחו לזהות את הבעיה במשך חמש שנים ורק הורו לה להפסיק להתנועע בחוסר נחת. המצב הביא לכך שבראון סבלה מהתעללויות מצד ילדים בכיתתה וחוותה תחושת בדידות גדולה. לימים, גילתה כי תופעת תלישת השערות היא הפרעה פסיכולוגית קשה שנקראת טריכוטילומאניה ויש לה טיפול. הדרך של בראון להתמודד עם המצב הייתה לצלם את עצמה מדי יום, היא תיעדה החוויות שלה בבלוג אישי והעלתה סרטוני יוטיוב כנים בצורה כואבת. להפתעתה, התגובות היו רבות ובעיקר מאד תומכות. כתוצאה מכך, ביטחונה העצמי צמח, ועמו גם השיער שלה.
"רופא אחד אמר לי לשבת על הידיים שלי"
סיפורה של בראון כאמור התחיל כילדה, אבל ככל שהתבגרה, התחילה לתלוש גושים של שיער, רק בהגיעה לגיל 18 הבינה ממה היא סובלת. "לפני שאובחנתי, הרופאים הציעו לי כל מיני דברים מגוחכים. רופא אחד למשל אמר לי להפסיק להתנועע בחוסר נחת ואחר אמר לי לשבת על הידיים שלי. הרבה אנשים בבית הספר ובקולג' לא הבינו למה אני מקריחה וכינו אותי בשמות. המבטים הנוראיים שקבלתי מילדים אחרים היו הדבר הגרוע ביותר". בשלב מסוים בראון איבדה כל כך הרבה שיער שגילחה את ראשה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמה ולעתים חבשה פיאות.
בגיל 14 החליטה לברר מה קורה לה. היא עשתה מחקר אינטרנטי על "תלישת שיער" ושמעה לראשונה על טריכוטילומניה, שלרוב מאופיינת על ידי רצון בלתי נשלט למשוך שיערות ממקומן, בעיקר מאזור הקרקפת ולעתים גם מהגבות והריסים. היא קראה כי מדובר לרוב בתוצאה של טראומת ילדות, אבל עבורה, היא מספרת, תלישת שיער הייתה עניין של נחמה. "אני עושה הרבה דברים כשאני לחוצה או עצבנית. כל מה שעלה בתוצאות החיפוש היו שלושה סרטונים לא מאד אינטיליגנטיים בנוגע להפרעה. החלטתי להעלות אחד של עצמי בלי עכבות". בחלק מהתמונות מהסרטון כתבה בראון את השם של המחלה שלה על המצח במרקר שחור עם חץ שמצביע לקווצות השיער האחרונות שנותרו על ראשה, זאת על מנת להסביר לעולם על מחלתה. בראון שנמצאת בשנתה האחרונה בלימודי קולנוע בלונדון מאמינה שפרסום סרטונים באינטרנט סייע לה להתאושש. "גיליתי שקשה לדבר ליועצים, אבל שתמיד היה לי נוח לדבר אל מצלמת אינטרנט", אמרה.
"התחלתי ללכת לרופא לגבי זה בגיל 13, אבל הם לא נתנו לי אבחנה עד גיל 18". רבקה בראון | צילום:
dailymail.co.ukרבקה בראון. "רופא אחד אמר לי להפסיק להתנועע בחוסר נחת ואחר אמר לי לשבת על הידיים שלי" | צילום:
dailymail.co.uk
בראון, כיום בת 20, הפכה לגיבורה של אלפים שסובלים מההפרעה. סרטוניה נצפו על ידי 12 מיליון אנשים והיא מקבלת כל כך הרבה מכתבים ממעריצים שהיא צריכה להקדיש כשלוש שעות בשבוע רק כדי לקרוא את כולם. "אני מקבלת הרבה מכתבים מאנשים שמשתפים רק אותי בבעיות שלהם עם המחלה, אפילו המשפחה שלהם לא יודעת על כך", סיפרה על פי הדיווח של הדיילי מייל. "אני מרגישה מבורכת על כך שאנשים סומכים עליי בצורה כזאת".
"זה נפוץ יותר בקרב ילדים מאשר במבוגרים, ויותר בנשים"
"עבורי תלישת שיער הייתה עניין של נחמה". בראון בצעירותה | צילום:
dailymail.co.uk
ד"ר עמיחי הראבן, אחראי מחלקת אשפוז במערך בריאות הנפש במרכז הרפואי העמק מקבוצת הכללית אומר שקשה לדעת מה מספר החולים המדוייק שסובל מהתופעה. "התופעה שכיחה אך באופן חבוי משום שאנשים חוששים לחשוף את ההרגל. ההפרעה בדרך כלל מתלווה להפרעה או לקשיים נפשיים נוספים, כגון חרדה, דיכאון או הפרעה בשליטה בדחפים. אומנם בפסיכיאטריה יש התייחסות לטריכוטילומאניה כסינדרום שעומד בפני עצמו - בו האדם מפתח הרגל של תלישת שערות, בעיקר בקרקפת, אבל גם לעיתים בשיער גוף למרות שזה נדיר יותר. יש תיאור אופייני החוזר באופן טיפוסי של תחושת דחף חזק לתלוש שער, ותחושת מתח שהפורקן שלה מגיע כשהשיער נתלש. יש לעתים עיסוק אובססבי במאפייני השיער. את הסימפטומים הללו רואים בתקופת הילדות מגיל גן ועד גיל הנוער, זה נפוץ יותר בקרב ילדים מאשר במבוגרים, ויותר בנשים. קיים ויכוח האם בתשתית ההפרעה מצוי מנגנון ביולוגי ונפשי של קשיי ויסות או שליטה בדחפים, כגון הפרעת קלפטומאניה, או האם ישנם מאפיינים השייכים יותר לתבניות חרדה אשר מובילות להתנהגויות אובססיביות, כמו בהפרעה הטורדנית כפייתית (OCD)".
איך מטפלים בתופעה?
"גיליתי שקשה לדבר ליועצים, אבל שתמיד היה לי נוח לדבר אל מצלמת אינטרנט" | צילום:
dailymail.co.uk
"הטיפול הוא מורכב ועשוי להיות ממושך", ממשיך ד"ר הראבן. "ככל הנראה הטיפולים היעילים ביותר בטווח הבינוני, הם ההתערבויות ההתנהגותיות, כגון תהליכי ניטור-עצמי, חשיפה ונקיטת שיטות תגמול, והתערבות קוגניטיבית בה יש ניתוח של תבניות החשיבה הקשורות בהרגל. זאת בדומה לטיפול CBT (טיפול התנהגותי-קוגניטיבי) השכיח בחרדה או בטראומה. יש טיפול פסיכולוגי-דינאמי, הוא הטיפול הממושך, הפסיכותרפיה הקלאסית, בה יש דגש על חקירת החוויה והמבנים העמוקים של הנפש, אך בטיפול זה הדגש איננו על הסימפטום עצמו אלא התייחסות כוללת לסבל הנפשי. הטיפול התרופתי השכיח בהפרעה זו יכול לכלול את אותן התרופות המוצעות בהפרעות חרדה ודיכאון, אך היעילות לתסמין תלישה השיער עצמו אינה גבוהה מאוד, במיוחד אם מרכיב הדיכאון הנלווה אינו גבוה. כנראה השילוב של מספר גישות נותן את התוצאה הכי טובה. משום שהתופעה לכאורה מוגדרת כסינדרום, רצוי שלא להתייחס אל המטופל או המטופלת כסובלים מהפרעה צרה של הרגל קשה, אלא להתעקש ולהתייחס לקשיים הנפשיים הנוספים אשר קיימים, גם אם חבויים. הרבה פעמים טיפול בהפרעה המתבטאת בסימפטום, כגון טריכוטילומאניה, הוא טיפול עומק הדורש קשב ומחויבות להתייחסות למכלול של סבל נפשי, ולאו דווקא תשומת-לב ממוקדת בהרגל".
