לפני חמש שנים יצאתי לדייט. עוד דייט בעיר הגדולה שבלילות מבטיחה להכיר לך את אהבת חייך, ובבקרים משאירה אותך לבד ללקק את הפצעים. הכרתי אותו בארוחת ערב אצל זוג חברים משותפים - בחור מהבית הנכון, עם הג׳וב הנכון והמראה הלגמרי נכון, כזה שיודע לקחת אותך לדייט ראשון במקום הנכון. הוא חנה מתחת לבניין עם הרכב הנכון, וכשירדתי לפגוש אותו הוא קיבל אותי במחווה הג׳נטלמנית הנכונה, וביקש, בנימוס הנכון, לעלות רגע אלי לדירה כדי להשאיר אצלי את המחשב הנייד. זה דווקא כבר לא הרגיש לי כמו הדבר הנכון לעשות, אבל הוא הסביר שהוא מעדיף לא להשאיר את המחשב ברכב, ואני לא רציתי להביע אי נכונות - אז הסכמתי. 

כשהגענו לבר חלקנו בקבוק יין. הוא שתה שלושה רבעים ממנו, ואני רבע, כי שני אנשים בוגרים יודעים כמה נכון להם לשתות. כשחזרנו לאזור שבו אני גרה, הוא כבר היה מאוד שיכור, והיה ברור שהוא לא יוכל לנהוג. ״תזמין לעצמך מונית?״ שאלתי אותו בדלת הכניסה לבניין, קצת אחרי הנשיקה שמסמלת אופציה זהירה למפגש המשך. ״אני רק אעלה לקחת את הלפטופ ואני מזמין מונית״ ענה. הצעתי שאני אוריד לו את המחשב, אבל הוא התעקש. לא רציתי להצטייר חשדנית או דרמתית מידי, אז שוב הסכמתי. 

באותו הזמן גרתי בדירת חדר. הסלון, חדר השינה והמטבח היו באותו חלל. הוא נכנס, הבחין במחשב אבל אז זרק את עצמו על המיטה. ״אני עייף!״ הוא הצהיר ״ואני לא יכול לזוז״. ביקשתי שיזוז. ביקשתי שילך. אמרתי שהוא לא באמת הוזמן אלי, אז שיתחפף. אבל הוא נרדם. 1.90 מטר של נחירות שיכורות, אז לכי תנסי להעיף אותו מהחלון באחת לפנות בוקר עם ה-1.64 שלך. לא ידעתי מה לעשות. בייאושי, החלטתי לנסות להירדם ליד גופתו, תוך שאני מתפללת שהבוקר כבר יגיע וכל הדבר הזה יהיה מאחורי. זיכרון מסריח - אבל זיכרון וטו לא.

הוא פישק את רגליי בכוח ודרש "רק קצת"

הבוקר אכן הגיע, מהר מהצפוי. בשעה מוקדמת, כשעוד הייתי שקועה בשינה עמוקה, התעוררתי מלשון שאני לא מכירה, עמוק בתוך התחתונים שלי. עברו כמה שניות עד שקלטתי שאני לא בחלום שבו גור כלבים מוריד את שמיכתי - אלא בסיוט אמיתי שבו כלב גדול ומסוכן עם ריח של וודקה פולש לטריטוריה שאליה מעולם לא הוזמן.

בחורה עצובה בעירום (צילום: simonthon, Thinkstock)
צילום: simonthon, Thinkstock

נבהלתי נורא וביקשתי שיעוף. הוא, בתגובה, פישק את רגליי ואמר ״רק קצת״. בעטתי בו ופגעתי במשפעה. בהתקף עצבים קיפל הכלב את זנבו, ויצא מהבית בטריקה חזקה. נשארתי שכובה במיטה, המומה, עם השיער הסתור והעיניים הנפוחות. כל מה שרציתי היה לחזור לישון. אך תוך עשרים שניות הדלת נפתחה שוב, והוא חזר. הוא פישק את רגליי בכוח, ושוב דרש "רק קצת, רק קצת". הפעם כבר צעקתי, והוא ברח. הפעם גם נעלתי את הדלת.

ובאותו היום התנהלתי כרגיל. כמו עוד יום שבו השעון המעורר תופס אותך לא מוכנה. זה ישב עלי, אבל לא מיהרתי להוציא את הבגדים השחורים, את משקפי השמש הגדולים ואת מערבל הקול. לא רציתי להיות קורבן לאלימות מינית. אפילו הלכתי לשיעור יוגה. בסוף השיעור סיפרתי למדריכה על המפגש של לילה קודם, ורק אז, כשראיתי את התגובה המזועזעת שלה, הבנתי שעברתי ניסיון אונס. 

אחרי שעיכלתי קצת, סיפרתי לחברה המשותפת שהיתה אחראית על השידוך, על מה שקרה עם אותו בחור "נכון". היא היתה המומה כמעט כמוני וגילתה אמפתיה, אך כעבור שעה שלחה לי הודעה שהיא לא מעוניינת לדבר איתי יותר. ״רבתי עם בן זוגי בגללך״ כתבה לי; ״וחוצמזה, מה את חושבת שיקרה כשיש לך בדירה ספר עם צילומים אירוטים של בולבולים? מה את משדרת?״.

היא צדקה. באמת היה לי בחדר השינה, שהיה גם המטבח, גם הסלון וגם הפרוזדור והשירותים, את הספר ״The big dick book in 3D״, מהדורת אומנות מוגבלת של הוצאת טאשן. ומצד שני, הוא בסך הכל נשא את השם ״ספר הבולבולים הגדול״, לא ״ההזמנה הגדולה לאונס״. גם להוצאה לאור גרמנית יש גבולות.

אך בעולם הדייטינג הגבולות מטושטשים. אין שחור ולבן, אלא הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור. חייה של הסינגל ליידי מזמנים חוויות שונות ומשונות, כשהגבול בין סתם סיפור על איזה קריפ שמתבל מפגש חברתי לבין אירוע שדורש טיפול משטרתי הוא לא תמיד ברור. ואם לרגע נראה לך שהוא ברור, ואת מבינה שמשהו היה מאוד לא בסדר, מישהו ידאג לדחוף לך אשמה לגרון.

ואני, לפני חמש שנים, נחנקתי מאשמה. כי נפלתי לתכסיס הלפטופ, כי בדעה צלולה פתחתי לו את הדלת, כי לא התקשרתי לידיד מגודל לפנות בוקר בבקשה שיפנה לי את האיש מהמיטה וכי לא הסתרתי את ספר הבולבולים הגדול באיזה ספר בישול ביתי טוב. איבדתי חברה, וגם את התמימות, ועימן גם את המוטיבציה להגיש תלונה במשטרה. למזלי, הזמן טשטש את החוויה, והמשכתי בחיי. אבל לא שכחתי. 

אנחנו תמיד אשמות

העדויות שמצטברות בימים האחרונים על איש חיי הלילה ואיש הנדל״ן אלון קסטיאל מעוררת, שוב, את השאלה המתבקשת: למה רק עכשיו? למה עם כולן? למה לא אז, בזמן אמת, כשעוד יכולת להריח את האפטר שייב היוקרתי שלו מדש השמלה שלך? למה חיכית? ואם זה היה כל כך נורא ואיום, כל כך דרמטי, איך שתקת?

רתם איזק (צילום: ליאור קסון)
"המשכתי בחיי, אבל לא שכחתי" | צילום: ליאור קסון

כולנו חכמות, כולנו נבונות, כולנו יודעות את התורה, אבל אף אחת מאיתנו לא יכולה לחזות התנהגות של אדם נטול גבולות. הוא יכול להשקות אותנו כי בא לו לעשות לנו גוד טיים, והוא יכול להשקות אותנו כדי להביא אותנו למצב של שיכחה; הוא יכול ללוות אותנו בנימוס במעלה המדרגות והוא יכול לנצל את הנשיקה הנחמדה ליד הדלת בשביל להכניס רגל לבית, בכוח.

בתוך אי הוודאות הזו אנחנו בוחרות להאמין שהאדם שמולנו הוא טוב; שגם הוא, כמונו, מחפש אהבה. ואז, כשהמציאות מתהפכת עלינו, אנחנו אשמות. כי לא נזהרנו, כי לא שמרנו על הכוס שלנו, כי לא התלבשנו בהתאם, כי שוב הלכנו עם זאבים כאילו לא מעולם לא שמענו על כיפה אדומה. האשמה החברתית, האישית, האכזבה מכך שעמוד השדרה שלנו התנדף עם אדי אלכוהול, היא משתיק קול אכזרי. חד צדדי, כי הגבר התוקף דווקא חי בשלום עם הקול שלו, ואומר, בפשטות, שהוא לא התכוון; שהוא "מכבד ומוקיר בני אדם, את כולם", כפי שקסטיאל הגיב להאשמות המיוחסות לו, או, כפי ששלח לי בהמשך הבחור עם הלפטופ, "סורי".

לפעמים, כמו בשיר ההוא של מתי כספי, כל מה שצריך זה כוכב אחד, לבד, שיעז. שתעז, למען השם. כי אני לא הייתי מעזה. ואני בעצם לא לבד.