לפני כמה ימים עלתה תמונה בפיד שלי. חשבתי שזה פוסט על אנורקסיה, אבל גיליתי שזו תמונת אופנה כאילו לגיטימית, שהועלתה בדף בעל 1.4 מיליון עוקבים.
אמנם הכותרות צועקות "קורונה", אבל חשוב להזכיר שבזמן שכולנו צמודים למסכים יש נזק מתמשך שאנחנו לא מתייחסים אליו. ולפני שחלקכם יאמר "אויש, מה את רוצה פאולה, בסך הכל בחורה רזה מאוד, מה הבעיה?" אני כאן להזכיר שתמונות כאלו מחריבות את דימוי הגוף השביר של הילדים שלנו. תרבות הרזון חודרת לתת-מודע ונראית לנו נורמלית, כשהיא בעצם חולנית וגובה קורבנות בנפש.
בוא נעשה תרגיל: גללו בפיד באינסטגרם ותראו כמה מתוך התמונות הן של נשים רזות מאוד בטופ וטייץ, גברים חסונים עם שרירי בטן מפוסלים. האם זה מקרי?
ולמה זה רע? כי המחקרים מוכיחים שחשיפה ממושכת לתמונות ולמסרים האלו היא סיבה מרכזית לדימוי-גוף שלילי, הפרעות אכילה, אובדנות, דיכאון וחרדה. תרבות האינסטגרם היא גם האחראית לכך שאני שומעת נשים חכמות שמאשימות את עצמן: "אני מתעמלת כמה פעמים בשבוע, איך הזרועות עדיין לא מספיק שריריות? איך הבטן לא שטוחה? למה אין עדיין רווח בין הרגלים?". כך בדיוק נשמעת הפרעת אכילה, ביקורת פנימית מתמדת שאין לה סוף.
מפורסמות שהן רזות מאוד מוצגות כמודל למראה "הנכון" וגורמות לנשים לעשות כמעט הכל בניסיון להיראות כך. התמונות מציגות מודל לא ריאלי ונוצר מעגל אכזרי שאולי חלקכם חווים ברגע זה: התמונות באינסטגרם הן המוטיבציה שמנקרת כל היום בתודעה, אבל גם אותן כוכבות לא נראות כך במציאות, מדובר בתמונות מרוטשות, שבהן היקפיהן צומצמו ועורן הוחלק. והתגובות לפוסטים? מחמאות ועידוד ככל שאישה מרזה. "מהממת", "גוף מושלם", "את ההשראה שלי". הכל מתמקד באיברי גוף ובהיקף שלהם. השוואות בלתי פוסקות ומתסכלות. וזה אף פעם לא מספיק, תמיד יש משהו לשפר.
המחקרים זועקים ששאיפתן המרכזית של 70% הנערות בגילאי 11-19 היא להיות רזות יותר, גם אם הן במשקל תקין. הנתונים דומים גם אצל נשים בוגרות.
יש מה לעשות! תפתחו שיח בבית, אל תתנו להם אינסטגרם או טיקטוק מבלי לבדוק אחרי מי הם עוקבים. פדופיליה אינה הסכנה היחידה ברשת. תבדקו למי הם עושים לייק, התבוננו יחד איתם בתמונות בפיד, איזה מסר מעבירה התמונה. האם מנסים למכור להם משהו, איך הם מרגישים בקשר לגוף שלהם לאחר שצפו בתמונה. לא בטון שיפוטי אלא לבדוק בסקרנות. באופן אישי, הפיד באינסטגרם שלי הפך נעים ומעניין מאז שבחרתי לעקוב אחרי דמויות שמעניקות ערך חיובי. כן, אפילו אני בגיל 43 חוויתי שינוי לטובה בדימוי-הגוף מאז שניקיתי את הפיד שלי.
היו שכתבו לי בעקבות הפוסט שזה שיימינג לנשים רזות. אז בואו נעשה סדר: אמנם קיימים אנשים רזים שסובלים מ"Body shaming" וזה אינו ראוי בשום מידת-גוף. אי אפשר לבטל את מימדיה ונזקיה של תופעת הסגידה לרזון והמחיר שהיא גובה בבריאות הנפש החברתית בתואנה של שיימינג לרזון. נשים במידות גוף ממוצעות וגדולות שמהוות מודל יופי זה עדיין בשוליים. רוב העולם סוגד לרזון. מעולם לא שמעתי שאדם נפל להפרעות אכילה בעקבות תמונות נשים שמנות. להיפך, מחקרים מראים שגיוון מידות הגוף במדיה תורם לחיזוק דימוי גוף חיובי.
לסיום אני רוצה לפנות לנשים בנות גילי. אני מאמינה שאנחנו יכולות וצריכות להוביל את המאבק על השפיות. אלו מאיתנו, שכבר בנינו יחסית ערך פנימי שפחות תלוי בתגובות לנראות, עלינו להוביל את החברה הנשית בפרט ואת החברה בכלל לחשיבה ביקורתית ולצמצום השפעתה של תרבות הדיאטות והרזון.
צפו בקטע המלא מתוך פאולה וליאון