היא הסתכלה עליי, סרקה אותי מכף רגל ועד ראש, עיבדה את הנתונים והכריזה: "עלית איזה שניים-שלושה קילו החורף", לא?! כדי לא להיחנק במקום, לקחתי שלוק מהדיאט קולה והתבוננתי איך הפוקצ'ה עם הזיתים נעלמת בשניות אל תוך הפה שלה. לכל אחת מאתנו יש אחת כזאת: חברה שהיא רזה באופן טבעי, שבורכה ביכולת לאכול הכול, לא להתאמן ולהישאר דקיקה לנצח.
חזרתי הביתה וניסיתי לגרד שאריות של ביטחון עצמי שהתרסקו לרצפה. ואז ראיתי את צלחת הקוסקוס... מסתכלת עליי כבכל שישי ומזמינה אותי לצלול לרוטב הכתום, לדלעת ולגרגרי החומוס. אני בוהה בה ומרחיקה אותה ממני כבר שנים. לא טועמת ומשתדלת גם שלא להריח.
אל רחום וחנון, רב חסד ואמת, אני חייבת להתוודות בפניך דווקא עכשיו. אני חייבת להתוודות שאני מקנאה בנשים רזות. סלח לי שאני מקנאה בנשים שלוקחות שני ביסים ממשולש פיצה ומכריזות בקול, כדי שמלאות כמוני ישמעו, "אוי, התפוצצתי". סלח לי שאני מקנאה בנשים שנכנסות לחדר לידה עם בטן בגודל של כדור טניס ויוצאות בלי הכדור - דקיקות כמו הידית של המחבט. סלח שאני מקנאה בנשים שבסוף היום מעדכנות, כבדרך אגב, שהן שכחו לאכול. סלח שאני מקנאה באלו שבורכו בגנטיקה טובה ובמטבוליזם מהיר כמו אינטרנט של 100 מגה. אני מקנאה באלו שיורדות על חפיסת שוקולד, גלידת שמנת או באגט עם צ'יפס ושניצל ונשארות רזות, כשלא ברור לאן כל זה נכנס ומתפזר.
אצלי, לעומת זאת, הכול מאוד ברור: ברור שאם אוכל את צלחת הקוסקוס היא תיעצר אי שם באזור האגן, כי טוניס זה כאן. סלח לי שאני עייפה מרגשות האשם בכל פעם שאני עולה על המשקל, יורדת ועולה שוב, בתקווה שהתוצאה בצג תשתנה. ואם בווידויים עסקינן: אחרי חורף קשה ומושלג קשה שלא לפתח יחסי קרבה הדוקים עם אוכל - הדבר הכי מרגיע ומנחם אחרי הסיילים של סוף העונה.
אז לנשים שמתמודדות כבר שנים במאבק על הקילוגרמים, אלו שנושאות עיניהן לקבוצות התמיכה של שומרי משקל, חלי ממן או מיכל צפיר, אלו שמזיעות, מדוושות בספינינג ומרימות משקולות, אבל נכנעות לפיתה בדרך חזרה ממכון הכושר – דענה שאתן לא לבד. הרשו לי להרים פריכית אורז לחייכן ולהמשך המאבק שלנו – לחיים!