"ישבתי על הספה בסלון עם בתי בת השנה ו-8 חודשים, ורציתי לקום להניק את הקטנה - אבל פשוט לא הצלחתי. חשבתי שאני עייפה, מבולבלת, אבל הגוף פשוט לא נשמע לי. איכשהו הצלחתי לזחול לנייד שלי והתקשרתי לבייביסיטר של הבנות, שגרה ממש קרוב. ידעתי שתוכל להגיע מהר ולעזור לי. היא אכן באה, והתקשרה לבעלי. כשהוא שמע מה קורה לי הוא הזמין מיד אמבולנס - ובדיעבד הבנתי שהוא הציל את חיי, פשוטו כמשמעו. זה היה שבץ. היום אני יודעת שבזמן שבץ, יש חלון הזדמנויות קטן מאוד לפעול. יש משמעות עצומה למהירות שבה מגיעים לבית החולים לקבל טיפול, ממש כל רגע יכול להיות משמעותי לסיכויי ההתאוששות כי יש זמן מוגבל שיש מה לעשות".
במהלך הפינוי לבית החולים, התחילה טל להבין מה עובר עליה. "אמרתי לנהג האמבולנס: 'אני לא יודעת איך מרגיש בנאדם שיש לו אירוע מוחי, אבל נראה לי שזה מה שקורה לי'. אז לא ידעתי על זה כלום. זה לא משהו שאתה חושב שיכול לקרות לך, בטח לא בגיל כל כך צעיר. מאז הספקתי ללמוד המון על הנושא, קראתי כל חומר אפשרי ואפילו כתבתי את הספר שלי, "הכל בראש", שעוסק בחוויה האישית שלי ובאירועים מוחיים בכלל, אבל באותו ערב לא היה לי שום מושג ממשי, מעבר לתחושת בטן חזקה מה קורה לי".
אבל הדרמה של טל לא הסתיימה ברגע שהגיעה לבית החולים וקיבלה טיפול. "גילו שהיה לי קריש דם ברגל, שנדד בזרם הדם עד שהגיע למוח ופגע בחלק הימני שלו. אבל באופן נדיר ביותר, התגובה של הגוף שלי להפרין (מדלל דם שניתן ללוקים באירוע מוחי על רקע של קריש דם) הייתה הפוכה מהתגובה הרגילה: במקום לפרק את הקריש ולמנוע קרישים נוספים, ההפרין גרם לי דווקא לעודף קרישיות. רק תרופה בשם אורגרן, שהטיסו במיוחד בשבילי מהולנד, הצילה אותי".
כל הזהות שלי נמחקה
במשך 40 יום, הייתה טל מרותקת למיטה בבית החולים. היא עברה השתלה של "מטרייה" (מעין מסננת שממוקמת בווריד ומונעת מקרישי דם להגיע לריאות, ללב ולמוח), וכשמצבה התייצב הועברה לשיקום בן שנה שלמה בבית לוינשטיין. "הקריש פגע בחלק הימני של המוח שלי, שמפעיל את חלק שמאל של הגוף. כל מערכת שיווי המשקל שלי התערערה, הזיכרון לטווח הקצר נהרס לחלוטין. לא הצלחתי לנהל שיחה פשוטה, כי הייתי שוכחת מה אמרו לי שנייה אחרי שהמילים נאמרו. כל הזהות שלי נמחקה: מבחורה מצליחה, שעובדת במשרד אדריכלים מהגדולים בארץ, הפכתי להיות בנאדם תלותי. הרגשתי שאני לא מכירה יותר את טל פדרמן, אישה שאולי יש לה שם כמו שלי ונראית כמוני, אבל אין שום קשר בינה לבין מי שהייתי רק כמה שבועות לפני כן. נוצרה מישהי חדשה. לאט לאט שמתי לב שאנשים מתרחקים: כי אי אפשר לדבר איתי, כי לא נעים להם להסתובב עם אישה עם כיסא גלגלים, כי זה מפחיד מדי. כשהיינו יוצאים לטייל בקניון, בעלי היה מנייד שלוש עגלות: שתיים של הבנות, ואחת שלי".
לצד ההתמודדות האמיצה של טל והשינוי העצום שעשתה בחייה בעקבות האירוע המוחי, גבה ממנה השבץ מחיר כבד מנשוא. אמה נפטרה משבץ מוחי בגיל 61 - וכמוה גם שתי הסבתות של טל. "תרמנו את האיברים של אמא שלי, שהצילו ארבעה אנשים. על הקבר שלה נשבעתי שלעולם לא אפסיק לשמוח, ואעשה מה שאני יכולה כדי לשמור על הבנות שלי, על עצמי ועל חולים אחרים. אני יודעת שאני בסיכון לשבץ חוזר, ושהבנות שלי בסיכון, ולכן חשוב לי להעלות את המודעות ולקדם את הטיפול של מערכת הבריאות בנושא. הנוירולוגיה פשוט לא מתפתחת מהר כמו תחומים אחרים ברפואה, האבחון לא מספיק מהיר, הטיפולים לא מספיק ממוקדים וכל הטיפול בבעיה לא שלם".
השבץ המוחי קטלני יותר בקרב נשים
החוקרים לא הצליחו להסביר את התופעה, אך בעולם החליטו להתמודד עם מניעת השבץ המוחי בקרב נשים. בארה"ב פורסמו בראשית השנה הנחיות למניעת שבץ מוחי בקרב נשים. ההנחיות מתמקדות בגורמי סיכון ייחודיים לנשים כגון נושא הפוריות ונטילת גלולות למניעת הריון, כולל המלצות בנושאים כמו רעלת היריון, אמצעי מניעה, גיל המעבר וטיפול הורמונלי חלופי. ההנחיות מתמקדות בטיפול התרופתי הרלוונטי לנשים. אחד מגורמי הסיכון העיקריים לשבץ מוחי הוא הפרעת קצב מסוג פרפור פרוזדורים. כאשר פרפור פרוזדורים מופיע יחד עם גורמי סיכון נוספים, הסיכון ליצירת קריש דם שעלול לסתום עורקים במוח ובכך לגרום לשבץ – מזנק בצורה משמעותית. הטיפול המקובל במקרה שכזה הוא נוגד קרישה.
בישראל אין התייחסות למניעת שבץ מוחי בקרב נשים. מעבר לכך, בשנים האחרונות מנסים האיגודים המקצועיים השונים להביא להרחבת השימוש בנוגדי הקרישה החדשים, מבלי שנעשתה בחינה על האופן שבו נשים עלולות להיות מושפעות מכך. השנה התבקשה ועדת סל התרופות להרחיב את השימוש בנוגדי הקרישה החדשים, כך שעשרות אלפי מטופלים ייחשפו אליהם.