לכבוד יום ההולדת שלי קיבלתי מתנה שלא אשכח לעולם: צלם שאיתו אני עובדת שלח לי מייל ובו שובר הנחה לטיפולי הסרת שיער בלייזר. "ליום ההולדת שלך", הוא כתב. עיקמתי פרצוף וניסיתי להבין למה בדיוק הוא רומז. הרי זה לא שבורכתי בשיער גוך מעל הממוצע העונתי. למחרת נפגשנו שוב ואמרתי לו תודה - אבל לא תודה. "פראיירית", הוא ענה, "אני מרטש כל הזמן בפוטושופ את סימני הגילוח שלכן, זה גועל נפש. איזו מן אשה לא תשמח להיות חלקה תמיד?".
איזה מן אישה? אישה מהסוג שלי. "גם ככה אני מרגישה כמו עבד בכל פעם בה אני מגלחת או עושה שעווה, עבד של אמירות כמו שלך", אמרתי לו. "מכעיס אותי שלפני כל נסיעה לים או דייט אני דופקת חשבון ומיישרת קו עם אידיאל שנכפה עליי, אז בטח שלא אגדיל ואשנה את גופי באופן בלתי הפיך כדי להתאים את עצמי אליו".
"מה, את מהפמיניסטיות האלה?". מדהים שאני אשכרה לא יכולה לבחור לעשות מה שבא לי עם הגוף שלי, בלי שיתייגו אותי תחת איזה מאבק חברתי. "את בכיוון הנכון אם את רוצה להצמיח זין", צחק והמשיך, "מבחינתי את לא אשה".
חוזרת ליסודי
כשחזרתי הביתה, נכנסתי למקלחת, התפשטתי והסתכלתי על עצמי במראה. כולי חלקה לתפארת חוקי החלוקה המגדרית. נזכרתי איך פעם, בכתה ו', הייתה בריכה בה חגגנו את כל הבת-מצוות, ומי שצמח לה קצת שיער - נשארה לשבת מחוץ למים. התביישנו. באותו לילה כשבחנתי את עצמי נראית לא רחוק מכתה ו' עם כל העור החלק הזה, והתביישתי.
התביישתי בכל המילים הגדולות על "בחירה חופשית" ועל "כוח נשי" שתקפות רק עד גבול מסוים, עד לרגע שבו צלם קטן - ומאחוריו משטר מגדרי עמוק - שמכתיב לנו מידות של נשיות, שהן בעצם סגידה לנעורים. אז כולנו מתבקשות לתלוש ולמרוט ולגלח ולהיראות כמו ילדות בת-מצווש בבריכה, אלה שכן נכנסו למים; ולא כמו הנשים שאנחנו.
חשבתי על רחלי כהן ועל החרם שעשו עליה כשנמאס לה לשבת על הדשא ולבהות ביתר שוחים. חשבתי על הפרק של "הישרדות" שפספסתי באותו ערב, ועל סכיני הגילוח שההפקה מחלקת לבנות שם על האי. שמתם לב שבזמן שטילטיל ורון שובל הצמיחו זקן שלא יבייש את דאע"ש, לנשים השורדות לא מבצבצת שיערה אחת מהגבות ומטה? לא נותנים להם אוכל או בגדים נקיים, מעודדים את המתמודדים לשקר ולרמוס את החלש - אבל יש דבר אחד שההפקה לא תרשה לעולם: תלתלי מפשעות. "בכל זאת אנחנו עושים טלוויזיה וצריך לשמור על אסתטיקה בסיסית", אומרים היוצרים האמריקאיים.
כשיצאתי מהמקלחת ישבתי מול הטלוויזיה. פרסומת של סופר-פארם מציגה דוגמנית נואמת אל קהל נשים משולהב ש"הגיע הזמן שהשערות ידעו שמהיום הן לעולם לא יקחו את החופש שלנו!", ואז היא מניפה בידה מוצר ביתי להסרת שיער. באותו רגע הבנתי שהיחידות שיכולות לשחרר אותי לחופשי - הן השערות עצמן. מאותו היום עזבתי גופי לנפשו. ובעיקר עזבתי את נפשי לגופה. צמחתי.
הרמתי ידיים. גאה ובטוחה
עכשיו אני מרימה ידיים ומודיעה לכם חגיגית שככה נראית אשה. לא ילדה, לא בובה של אידיאל מאוס, לא פנטזיה גברית בשקל. אשה. אני מודיעה לך, צלם מסכן, שאין דבר נכון ושלם יותר מהטבע, ושאני לא מחכה לאישור ממך שייתן או לא ייתן תוקף פיקטיבי לנשיות שלי. גם עוד אלף שערות ועוד מיליון שטופות ושטופי מוח כמוך, לא יקחו ממני את האשה שאני, והאשה הזו מעולם לא הרגישה יפה יותר.
אנחנו באים בשלל צורות, תבין, והצורות שלנו הן כלום מלבד כלי קיבול דרכו אנו מניידים את הנשמות היפות שלנו בעולם. גם גוף זכרי מלידה יכול להכיל בתוכו יותר אשה מכפי שאי פעם הכרת; גם מסגרת נקבית מכף רגל עד ראש מסתירה לעתים אכבר גבר. ומי שפוקח עיניים במקום לפתוח ת'ראש, הוא המפסיד.
אני מחכה למהומה שיעשה פה בית השחי שלי. מצחיקה אותי הפרובוקציה שיעוררו כולה כמה שערות. כולי ציפייה שתחטפו הלם, שתיגעלו, שתרתעו ממני, שתקראו לי בשמות או תנחשו שהשתגעתי; העיקר שאגרום לכם לחשוב.
כל מי שיקום וינאץ ויגיד שאני רק מחפשת תשומת לב- צודק. ומרגע שהשגתי אותה, אבקש מכן, אחיות שלי, להפסיק לשבת על הדשא מחוץ לבריכה. לא שערות ולא כמה קילוגרמים ולא חזה קטן מידי או אגן רחב מידי, צריכים למנוע מאיתנו את החיים הקצרים האלה. די כבר די להתבייש בגוף המופלא הזה בו זכינו, הגוף שמביא חיים לעולם. הגוף שמרגע שמגיע לבגרות מינית, הופך לפלא שמחייה את הכל, ובזכותו נולדו וקמו כל אלה שלועגים לו ואורזים אותו תבניות תבניות של מדדים מגוחכים.
מי אתם, בנינו, פירות רחמנו, שתקראו לגוף שגידל אתכם בשמות? מי אתם שתגרמו לנו להתבייש בו? החזה הזה שלא נראה כמו במגזינים, והאגן הזה שלא צר כמו בסרטוני הפורנו, והשערות האלה, תסתכלו טוב על השערות האלה, הם כולם סממנים של הבשלות שלנו שבזכותה אתם כאן.
בזכותה גם אתן כאן, כל אותן בנות שמיררו לרחלי כהן את הנשמה כי העזה לשים בגד ים ולקפוץ למים, היא ושלוש הקטנות שבצבצו לה מתחת לזרועות. אותן נשים שמקבלות על עצמן את הדיכוי המודרני שמסרס לנו את החצוצרות, ומבועתות מפני מי שמסרבת. אתם, כולכם, שבו אתם מחוץ לבריכה.