אין תמונה
כל עץ וכל ספסל נרתמים. בנות המחנה בפעולה

פייר? התעמלות נשית תמיד נראתה לי כמו קלישאה זולה, שאם היה לה פסקול הוא בטוח היה כולל משפטים כמו "תחזרי לג'ינס מהתיכון" ו"זה עובד מעולה על התחת". אז זהו, ששום ג'ינס מהתיכון לא מחכה לי בארון - וגם עבודה על התחת זה לא משהו שהייתי מתאבדת בשבילו; אחרי שני ילדים השלמתי עם הגזרה וויתרתי על המירוץ המטורף אחרי הג'ינס. ובכל זאת, משהו גרם לי להחליט ללכת ולנסות את הבוטי קאמפ, מחנה האימונים הנשי שהגיע לישראל בשנה האחרונה מאוסטרליה. כולה שישה שבועות, שני אימונים בני שעה בכל שבוע, 4-12 בנות בקבוצה. טירונות לנשים בלבד, ומרצון. מה יכול להיות נורא כל כך?

לא תאמינו מה אפשר לעשות עם עמוד תאורה

עד היום לא מצאתי אף ענף ספורט שממש נהניתי ממנו. מבחינתי התעמלות שווה מטלה, וגם ככה אני נורא עסוקה, תודה. זה לא שלא ניסיתי: את ההליכות לבד בפארק מיציתי די מהר, ומזה זמן מה שאני ידועה כיקירת חדרי הכושר בעיר, שנהנים מרווח נקי בכל פעם שאני נרשמת מחדש וממשיכה לשלם באהבה מבלי להגיע.

כך שדי ברור שנקודת הפתיחה שלי כשהגעתי לאימון הראשון של "בוטי קאמפ" הייתה לא משהו, נפשית ופיזית. מצאתי את עצמי בשעת ערב מאוחרת בפארק בהוד השרון, מתרגשת וחרדה בו זמנית, מנסה לנחש את הבאות. מזרוני יוגה, רצועות גומי מאיימות ומדריך שרירי, נחוש ואמביציוזי הצליחו להבהיל אותי ולגרום לי לחשוב על יו טרן; אבל נשארתי (גם בחיים, מה שממש לא היה מובן מאליו אחרי השיעור הראשון).

האימונים של בוטי קאמפ מתבצעים תמיד בפארקים פתוחים, גם בחורף, כאשר הכלל הוא שכל עוד לא יורד גשם, מתקיים אימון. הפארק ירוק, האווירה פסטוראלית - ואת יורדת למזרון, מתחילה לעשות תרגילי בטן ורואה כוכבים. כן, כוכבים אמיתיים; פתאום נזכרתי כמה זמן לא יצא לי לראות שמיים פתוחים מלאים כוכבים וירח.

האימון, למרות שהוא מתנהל בקבוצה, הוא לגמרי אימון אישי, ולפעמים אישי מדי (היה נחמד אם המאמן שלנו לא היה מבחין בכל פעם שאנשים ספציפיים בקבוצה קצת חיפפו בכפיפות, נגיד. אבל הוא ראה הכל).

אין תמונה
זה עובד מעולה על התחת, בנות

מגוון התרגילים התברר כרחב ויצירתי במיוחד (לא תאמינו מה אפשר לעשות עם עמוד תאורה, למשל), למרות שלפעמים נראה כלקוח ממופע פומבי של קרקס גידמים. התרגילים מותאמים לרחוב, וכל עץ וספסל נרתמים למאבק שלנו: הגדר הפכה למשענת עליה צריך להישען במין ישיבה שמבעירה אש בשרירי הירכיים, סביב העץ נקשרו רצועות TRX (רצועות גומי מהגיהינום עם ידיות שמאפשרות אימון באמצעות משקל הגוף) - והשבילים הפכו לזירה סגורה של ריצות חימום.

היתרון: אפשר לראות את הסוף

מיותר לציין שלאורך כל האימון הראשון בעיקר רציתי למות. בשאר הזמן חשבתי להתאבד. הגוף שלי היה המום מהשרירים שהתגלו בו, עד כדי כך שבעת ביצוע תרגיל שעבד על שרירי הרגליים הוא זיכה אותו בזץ חשמלי מרוב הלם. מדדה הגעתי לרכב, תפוסה העברתי את סוף השבוע ומופתעת הגעתי לאימון הבא. מופתעת מזה שחיכיתי, רציתי, ציפיתי לחזור ולשוב לעוד אימון.

מעבר לאוויר הפתוח ולנוף, אחד היתרונות המרכזיים של "בוטי קאמפ" הוא ההתחייבות קצרת הטווח. מישהו שם פיצח היטב את הקוד הנשי והבין כי להירשם למשך שנה שלמה לחדר כושר/סטודיו/ כל חוג אחר יעלה בביקור VIP אחד וימשיך בירידה. האימונים בבוטי קאמפ מתנהלים ברוטציה של שישה שבועות, כך שאפשר לראות את הסוף. בתום הרוטציה אפשר להמשיך לרוטציה הבאה.

להגיד ששישה שבועות זה מספיק? איי דאוטד, אבל זה בהחלט נותן את השוונג. יש כבר תוצאות, זה ממכר וגורם להמשיך - אולי לא רזיתי בטירוף, אבל אתם לא רואים שאני יותר אסופה?

ואם כבר מדברים על תוצאות, כאמור, אין לי את מדד הג'ינס בשביל לדעת, אבל במהלך הרוטציה ישנם שני אימוני מדדים: הראשון והאחרון. אימוני המדדים הם האימונים היחידים שיחזרו על עצמם ומטרתם לציין את עקומת השיפור. הם כוללים סיבולת לב ריאה, שכיבות שמיכה בדקה ואפילו מדד גמישות. אבל מעל כולם מתנשא התרגיל הנוראי על הגדר, התרגיל שהייתי הכי גרועה בו באימון המדדים הראשון.

מאיפה צצו הכוחות האלה בגוף שלי?

אני מציעה לכל אחד מכם לעשות הפסקה, לנצל את הקיר הקרוב ולרדת לכדי ישיבה כשהידיים באוויר. מבינים? ככה הרגשתי. מבוישת וחפוית ראש פרשתי ראשונה מקיר המוות כשהשעון עצר על 40 שניות בלבד. כשהגיע אימון המדדים האחרון, הסתכלתי על הגדר ורציתי למות. "בנות, אף אחת לא יורדת לפני 2 דקות, אל תאכזבו אותי", הלחיץ אותי המאמן עוד יותר. התיישבנו.

אין תמונה
עד ששרירי הרגליים עולים באש. אימון הגדר המתועב

הזמן חולף, אני נושמת ומסתכלת על הירח המהמם שהיה באותו לילה. "כמעט דקה, אף אחת לא יורדת", ואני עדיין שם. הבנות מסביבי מתחילות לפרוש ואני המומה – לא מבינה מאיפה צצו הכוחות האלה בגוף שלי. אין לי מושג מאיפה זה מגיע והשעון ממשיך לרוץ. "כמעט שלוש דקות, אל תשברי", מעודדים אותי כולם, ואני נשארתי לבדי על הגדר, כמו מתמודדת נחושה על פסלון חסינות. כשהרגשתי שהרגליים שלי כבר עולות באש והתחלתי לפרכס, עצרתי ואיתי עצר השעון: ארבע דקות שלמות! אני! ארבע דקות! אך, התהילה. ופייר? זה היה אפילו מרגש.

אז מסתבר שגם שישה שבועות יכולות לעשות שינוי. אבל עם יד על הלב והריאה, השינוי הכי גדול הוא זה שבזכותו הבנתי שכנראה במשך 32 שנה לא מצאתי את הספורט הנכון, כי התעמלות זה מה-זה כיף. ואגב, אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת אי פעם להתאמן באולם סגור עם מזגן וריח זיעה ונעליים. הירח מחכה לי, וגם הגדר.

>> אוטוטו קיץ: ארבעה שבועות לביקיני