קשה-קשה-קשה להשחיל את עצמך לבגדי ספורט ולמצוא את המוטיבציה לצאת מהבית לאימון. וזה לא נהיה יותר קל אחרי שכבר יצאת: האימון עצמו, זה הסיוט האמיתי. חצי שעה, ארבעים וחמש דקות או במקרים החמורים שעה של עינוי נפשי וגופני שנדמה שלעולם לא יסתיים. והוא באמת לא מסתיים לעולם, כי גם אם האימון של היום נגמר, מחר מחכה עוד אחד. ואם לא מחר, אז מחרתיים.
את הלך הרוח הזה, שחולקת כל אישה שסולדת מפעילות גופנית – אבל עושה אותה בכל מקרה - מעבירה היטב הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי בסרטון חדש וויראלי שהעלתה אתמול לרשת. בסרטון היא מתעדת שפע של אמיתות שכולנו מכירות כמו ההערצה למדריכה ("היא לא חתומה על הפטנט הזה של סיבולת לב ריאה") או התהייה על אוצר המילים המשונה ("לאנצ', סקווט, פלאנק, אינטרוולים... איזה שפה זאת?"), ומגיעה למסקנה: האימון הוא מקום בלי רצון חופשי, והיא למעשה חברה בכת.
"עד עכשיו כשראיתי קבוצות של אנשים רצים לא הבנתי אם רצים כי יש פיגוע או סייל מטורף", היא אומרת לנו הבוקר, "ופתאום אני מוצאת את עצמי רצה ומתלהבת, וזה מוציא ממני דברים מטורפים, ואז אני אומרת לעצמי, כן חמודה, זה נקרא זיעה. משהו שלא יצא לי להרגיש כבר שנים. באימון אני הרבה פעמים מרגישה ביונסה בטייץ, ואז יום אחד המדריכה שלחה לי סרטון מהאימון ואני כזה – 'וואי איזה קטע לא ידעתי שגם אמא שלי מתאמנת אצלך'".
כמו שאפשר לנחש, ד'אנג'לי לא מטורפת על פעילות גופנית. "אני סובלת באימון, כואב לי, אני מתלוננת, אני נאנחת, אני מקללת. אבל בסוף האימון אני יוצאת בכזה היי שבא לי להתעבר שוב. ואז אני חוזרת שוב לגינה אחה"צ עם הילדים, וזה מתאזן".
לדבריה, החברות בכת לא מסתכמת רק בפגישות באימונים עצמם. "יש גם קבוצת וואטסאפ שקוראים לה 'רק עדכונים'. מסתבר שעדכונים זה לא 'רק', זה הכל. כל אחת מעדכנת מה אכלה, איזה שייק שתתה, כמה צעדים הלכה היום ועוד דברים, ואני עכשיו צריכה להגיב אליהם בחוסר חשק 'ואוו כל הכבוד לך!'. אבל זה גם מדרבן, כי לפני כל אימון המדריכה שואלת בקבוצה מי מגיעה, וכולן כזה מגיבות - אני! אני! אני! אני! ואז אני מוציאה את הבמבה מהפה ואומרת 'טוב יאללה רק אני עלובה? גם אני באה'".
