את הסיפור הזה אני מספרת כי חשוב לי לנטוע תקווה בלבבות של מי שחוו פגיעה ולא מוצאים מנוח. גדלתי בבית חרדי. הייתי ילדה שקטה וסגורה שחיה בהמתנה ליום בו הכאב שחי בה יחדל. במשך שנים חיי סבבו סביב אוכל, ריקנות וניסיונות נואשים להיאחז במשהו. נאחזתי בדת, נהייתי אדוקה וקפדנית יותר, אבל זה לא סגר את החור הפעור שהיה בי. בגיל 21 הגעתי לרב מטפל חרדי דרך האתר 'פסיכולוגיה עברית'. בניתי איתו קשר של אמון שעסק הרבה בעבר שלי, ושם גם קיבלתי לראשונה מילים לפגיעה שהתרחשה בילדותי.
אחרי שנתיים שבהן הייתי מטופלת אצלו, כשהייתי בטוחה שכך נראה טיפול והאמנתי לו באופן מוחלט – הוא שבר את הגבול הפיזי ונגע בי. הייתי בתוך מלכודת: מבולבלת ביחס למסרים המיניים שהוא נתן לי, אבל גם תלויה בו באופן מוחלט. באותה תקופה הוא היה היחיד שהיה שותף לחיי הפרטיים, לחוויות הקורבנות החוזרות ונשנות ששחזרתי, לילדות הכאובה. ובעצם, האדם היחיד בעולם שסמכתי עליו.
כך זה נמשך במשך שנה וחצי; שנה וחצי שהיה נוגע בי קצת, ועוד קצת, וגורם לי לחשוב שהוא רואה בי משהו מיוחד. שזה לא מיני, שאני כמו הבת שלו. במקביל נכנסה לחיי אישה יקרה שהקשיבה לי. לראשונה נשברה השתיקה. סיפרתי לה על מה שקורה בקליניקה שלו. על המגע, על ההתדרדרות במגע ועל ההצעות המיניות. ורק כשסיפרתי לה, שמעתי והבנתי בעצמי את הפגיעה. הפסקתי ללכת אליו.
חצי שנה אחר כך - ועדיין לא האמנתי שהוא פגע בי. אמרתי לעצמי שזה מאהבה, שזה בטעות, שזה לא מיני, אבל חלק אחר במח שלי כבר לא הצליח להדחיק את הדברים המיניים שכן היו שם. לאט לאט האסימונים נפלו. הבנתי שלקח לי הרבה זמן להבין שפגעו בי, כי זה כל כך כואב להבין שפגעו בך. כל כך כואב להבין שניצלו אותך. שהיתלו בנפשך, שהיתלו בגופך. כל כך כואב לחוש את חוסר האונים והאשמה. טבעתי בכאב, אבל הבנתי שכדי לצאת משם אני חייבת לעבור דרך הגיהינום.
פגיעה מינית היא תאונה שקופה
לימים אמרתי לאמא שלי שזה כמו לעבור תאונת דרכים. ההבדל הוא שבתאונה כולם באים ועוטפים אותך, מביאים שוקולד ופרחים ואת במרכז, כי ברור שאת זו שנפגעת. אבל אני, אני נפגעתי בתאונה שקופה. נלקחתי הישר מזירת התאונה אל תוך שגרת החיים. ולא ראו שאיבריי מפורקים, והייתי צריכה להיאבק על שבריי. סחבתי מקרר על הגב ואף אחד לא ראה.
הגעתי למרכז הסיוע שהיה כמו בית חולים עבורי והסביר לי את האפשרויות שיש לי בהתמודדות עם התוקף שלי. שנתיים אחרי הפגיעה הגשתי תלונה במשטרה ונשלחתי לעימות - עמדתי מולו זקופה ורועדת והרגשתי איך הפחד עבר ממני אליו. שנתיים לקח לפרקליטות להודיע לי שהתיק נסגר מחוסר ראיות. בימים אלה אני מחכה לתשובה האם הערר שהגשתי יתקבל או ידחה. היום, כמעט ארבע שנים אחרי, אני בעצמי מתנדבת במרכז הסיוע. אני מנסה להנגיש לבני נוער את הכלים איך לא לפגוע, איך לא להיפגע – איך אנחנו מתייחסים למיניות כאל דבר קדוש.
פגיעה מינית היא פגיעה בתמצית הנפש, במקום הגולמי, במקום שבו נוצרים חיים. ודווקא לכן אנחנו טובעים באשמה ובושה. הפגיעה היא הסוד הכי שמור ועמוק, זה הסיפור שהתוקף שלנו רוצה להשאיר רק בינינו לבינו. אבל לא, זה לא הסוד שלי, זה הסוד שלו. הסוד שלו זה שהוא אדם שפוגע, מנצל ומשפיל אחרים. הוא זה שצריך להתבייש. הוא האשם.
אנחנו ברגע היסטורי. נדמה ששנים של הדחקה ושתיקה באות אל קיצן. אבל זה לא מדויק, עדיין. אני רוצה להזכיר שרוב הסיפורים של תקיפה מינית עדיין מושתקים וחבויים. בגלל הבושה, בגלל הפחד, בגלל הכאב. ואני רוצה שתדעו, גיבורות וגיבורים שקופים, שאתם לא לבד. אנחנו יחד במאבק הזה.
ועדיין, אני רוצה שנזכור שאנחנו לא במלחמה. אין פה צד אחד שמנצח וצד אחד שמפסיד. כולנו מפסידים. אני רוצה שנקשיב יותר, שנקשיב לכאב ולבלבול, שנקשיב לכוחות שיש בנו – כוחות להרוס וכוחות לתקן; שנחבור לתיקון, שנבין שכולנו אחראיים לשינוי. ובעיקר שנזכור שאכפתיות היא תשובה לכאב. אכפתיות בלי ביקורת או שיפוטיות יכולה לשבור שתיקות וסודות. לאחות שברים. להציל חיים. אז תודה שאכפת לכם.
ב-29-30 בדצמבר יתקיים בזאר "מתלבשות על זה" – אירוע ההתרמה השנתי למרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב. באירוע ימכרו פריטים של למעלה מ-700 מעצבים וחברות מובילות במחירים של 10-300 שקלים, וכל ההכנסות קודש לפעילות המרכז. פרטים נוספים על האירוע כאן