אמא, אל תשכחי: בכל פעם שאת מביטה במראה בתסכול, מקללת כשאת יורדת מהמשקל או פולטת הערה ארסית על המשקל שלך - יש מי ששומע. לאתר האמריקאי goodhousekeeping עלה בעילום שם פוסט מצמרר של בלוגרית, שמספרת כיצד התיעוב העצמי של אמה המכורה לדיאטות חלחל אל נימי נפשה.
"לעולם לא תצליחי להשיג חבר כשאת מתלבשת ככה"
"כשהתחלתי להרגיש רע עם הגוף שלי, זה בכלל לא היה קשור אליי. אמא שלי לא אמרה או עשתה לי משהו: היא פשוט הייתה במשטר דיאטה קפדני מאז שאני זוכרת את עצמי. טבלת הקלוריות היומית שלה, שהייתה ממלאת באדיקות, הייתה מוצמדת לדלת המקרר, ותמיד גרמה לי לתהות אם אני אוכלת יותר מדי קלוריות בעצמי - ובכלל, מה זה קלוריות. היא הייתה שוקלת את המזון שלה, ושוקלת את עצמה, וכותבת את המשקל על לוח השנה שהיה תלוי באמבטיה. היא הייתה כותבת על הלוח גם את המשקל שרצתה להגיע אליו בתאריכים מסוימים, ואם היא לא עמדה ביעד היא הייתה 'הולכת לחדר לישון', ומתבודדת שם.
עם השנים, מספרת הכותבת, המצב רק הלך והחמיר. "כשגדלתי קצת, היא לימדה אותי ואת החברות שלי לספור קלוריות בעצמנו, ואפילו עזרה לנו לחשב כמה קלוריות כל אחת מאיתנו צריכה לאכול ביום, בהתבסס על המשקל שלה. אבל רק כשהגעתי לחטיבת הביניים, והתחלתי להתעגל קצת כמו שכל נערה בתחילת גיל ההתבגרות אמורה להתעגל, היא התחילה להציק לי באמת, ולגרום לי להתבייש בגוף שלי.
"התבגרתי בשנות ה-90, ואהבתי ללבוש מכנסי באגי גדולים וחולצות גדולות מדי של להקות שאהבתי. בכל פעם שאמא שלי ראתה אותי לבושה כך, היא אמרה לי: 'לעולם לא תצליחי להשיג חבר כשאת מתלבשת ככה'. מצד שני, כשלבשתי בגדים צמודים היא האשימה אותי שאני מחצינה מדי את המיניות שלי - שעוד לא ממש הייתה קיימת עדיין. היא גייסה את אבא שלי בלי ידיעתו, והייתה אומרת לי שהוא ביקש ממנה לאסור עליי ללבוש שמלות קצרות או גופיות. כשהתלבשתי רגיל, לא גדול ולא צמוד מדי, היא פשוט הייתה אומרת לי שאני 'לבושה כמו לסבית'. ואם אתם חושבים שהיא עצרה בי - אתם טועים. אמא שלי הייתה מותחת ביקורת באופן קבוע על החברות שלי, והייתה אומרת שחלקן שמנות מדי. באופן אירוני, היו אימהות של חברות שהיא הכריזה עליהן כ'אנורקטיות בבירור'.
"כל תקופת ההתבגרות שלי עליתי וירדתי בטווח של חמישה ק"ג, ובכל שינוי קטן במשקל שלי אמא שלי הייתה לוקחת אותי לשיחה על 'הישבן הגדול שלי' (אם עליתי במשקל) או 'המראה החולה שלי' (אם רזיתי). ודאי לא תופתעו אם אספר שפיתחתי הפרעת אכילה, שמלווה אותי עד היום. הקול של אמא שלי מהדהד לי בראש בכל החלטה שקשורה לאוכל או לפעילות גופנית. אני לא מסוגלת לצאת מהבית בלי להחליף בגדים כמה פעמים, ותמיד מרגישה שהתלבשתי מרושל מדי או זנותי מדי, וכן, הייתי בטיפול, במשך שנים. חלק מהנושאים נפתרו או נעשו פשוטים יותר, וחלק נשארו מדממים.
לקראת סיום, מנסה הבלוגרית לסלוח לאמה על הנזקים שעשתה לה: "היום אני מבינה שאמא שלי לא אשמה בלעדית במה שהיא הנחילה לי. את הרעיונות המעוותים האלה היא קיבלה מאמא שלה, מהחברה המסורתית יחסית שבתוכה היא גדלה, אולי גם בעקבות חוויות מיניות שליליות. הכל מתאסף יחד לבליל שוצף של רעיונות ותפיסות מוטעים, מטילי אימה, רקובים מהיסוד. הבנתי שהשדים שלה הם שלה, אבל אני עדיין עובדת על להשתחרר מהם בעצמי.
"אני כבר אמא בעצמי. יש לי בת. כשאני מסתכלת עליה, אני מנסה לחשוב שאמא שלי עשתה את מה שהיא חשבה שהכי נכון עבורי, אבל לא באמת מצליחה להאמין בזה. אני, מצדי, נחושה לתת לבת שלי את כל הכלים לאהוב את עצמה ואת הגוף שלה - פשוט כי אני יודעת כמה קשה להסתדר בלעדיהם".