עורך הדין ציון אמיר, שידוע כמי שמייצג כמה מהעבריינים המרכזיים בעלי השררה והאמצעים במדינה בהליכיהם הפליליים, אמר השבוע שהוא מכריז מלחמה על פייסבוק. לתפיסתו, כך נראה, פייסבוק הוא אמצעי המאיים על לקוחותיו. זה לא מתאים לאותם לקוחות ולא נעים להם שיש לנו (נשים, לצורך העניין, אך גם קבוצות מודרות אחרות) דרך לתקשר אחת עם השנייה ועם הציבור, דרך שיש בה מערכת כללים שונה מהמערכת הנוקשה שציון אמיר וחבר מרעיו שולטים בה ביד רמה, ושבה בעל המאה הוא בעל הזיכוי (כלומר, שבעלי האמצעים יכולים להרשות לעצמם את עורכי הדין האגרסיביים והממולחים ביותר).
הכרזת המלחמה מצד אמיר היא ביטוי נוסף להשתוללות של הדור הישן של הגברים לנוכח העובדה שהכללים השתנו ושהם איבדו פריבילגיה רצינית: היכולת להשתיק את מי שנפגע (ובעיקר נפגעת) מהמעשים הרעים שלהם. אבל פוגעים יקרים (ומליצי יושרם הכושלים), למעשים רעים יש השלכות. חלקן משפחתיות, חלקן חברתיות ותרבותיות, ורק חלקן פליליות. למעשים רעים יש השלכות, ואף אחד לא העניק לכם את הזכות לקבוע את התנאים בהם ישפטו אתכם.
עד היום בעלי השררה והכוח היו אלה שקבעו את הנורמות. עד היום הם היו אלו שניצלו את תרבות ההשתקה והדיכוי לטובתם. אבל העולם התהפך עליהם. יש חוקים חדשים, והשיח הציבורי, האינטרנט, זרימת המידע, הסולידריות הנשית – כל אלה עוזרים לבסס אותם.
בעולם החדש הזה, הפוגעים לא יכולים יותר לקבוע מי יגיב ומי לא, כיצד יגיבו ומתי. הם לא מעצבים לבדם את השיח הציבורי ולא קובעים את גבולותיו הלגיטימיים. הם הפוגעים, וזה מה שלא לגיטימי.
הטענות שמעלים גברים המואשמים בהטרדות מיניות על שיימינג ("אני עובר משפט שדה") נזרקות לאוויר אוטומטית, בלי הנמקה, בלי להתייחס אפילו לנסיבות המקרה (במקרה של משה איבגי, למשל, החשיפה הייתה בתקשורת ולא בפייסבוק – ועדיין, כל האש מופנית אל האינטרנט). אבל בכל פעם שהם יחזרו על המנטרות הריקות – "משפטי שדה", "מקיזים את דמי", "מוציאים אותי להורג בכיכר העיר" – אנחנו נחזור על המנטרות שלנו: אסור לפגוע. אסור לתקוף. אסור להטריד. אסור לנצל כוח. אסור להשתיק. אסור לאיים.
וציון אמיר - אנחנו ממש לא שואלות אותך איך, איפה ומתי לדבר.
מי תסכים לעבור מסכת התעללות בשביל "נקמה"?
ובכל זאת, הטענות על שיימינג דורשות התייחסות. ראשית, מדובר בנושא מורכב. לא כל שיימינג הוא לגיטימי, לא כל שיימינג הוא אחראי, ולא כל שיימינג הוא אמת.
המתנגדים לפרקטיקה החברתית הזו מעלים פעמים רבות את נושא חזקת החפות, עליה אומת האינטרנט לא מקפידה ובכך עלולה להרוס, כך נטען, את חייהם של המואשמים. מתוך זה עולה התפיסה של ההרשעה הפלילית כסטנדרט הבלעדי לקביעת האמת. אבל כשאתם נתקלים בסרטון של אדם שמתעלל בחתול, אתם יודעים שהוא אשם. אתם מאמינים למראה עיניכם. אף אחד לא טוען שאין דרך לדעת אם ההתעללות אכן קרתה ושיש לחכות להחלטת בית המשפט. לכולנו יש מעין סטנדרטים ראייתיים משל עצמנו על מנת לשפוט אירוע.
מחוץ לזירה המשפטית, כל אדם רשאי לבחור לעצמו איפה הוא מציב את הרף הראייתי. הספקטרום נע מחוויה ממקור ראשון, עבור בהקלטות ובתחקירים עיתונאיים, ועד בלוגים ושמועות. וכך, אדם יכול לבחור אם להאמין לתלונות על הטרדות מיניות רק כשמצטברות, נניח, חמש כאלו, או להאמין כבר לתלונה הראשונה.
חזקת החפות, יש לזכור, היא לא מושג חברתי, אלא מושג משפטי. כחברה, יש לנו כלים שונים משיש לבית המשפט על מנת להכריע, מכיוון שהמדינה יכולה לשלול את חירותו של אדם (במעצר ובכליאה). שלילת חירות היא פגיעה קיצונית בזכות אדם יסודית, ולכן יש הצדקה לסטנדרטים ראייתיים מחמירים במיוחד במשפט הפלילי ולהגנה על זכויות הנאשם.
לציבור הרחב, לעומת זאת, אין יכולת לשלות את חירותו של אדם (וטוב שכך). היא יכולה לפגוע בשמו הטוב, ולעתים זה עלול להוביל לפגיעה בפרנסתו. מבלי לזלזל בפגיעות כאלו, צריך לזכור שבחברה המודרנית נדירים המקרים בהם האשמות בתקשורת או ברשתות החברתיות שלא הגיעו לכדי כתבי אישום פגעו בקריירה של הגברים שספגו את ההאשמות. המכירות של אייל גולן נסקו מאז נחשד באונס קטינות; ירון ברלד מועסק באחת התכניות המצליחות בטלוויזיה; יואב אבן ממשיך בעבודתו ככתב בריאות בחדשות ערוץ 2; עמנואל רוזן קיבל משרה בכירה במגזין "ליברל"; חיים רמון (שלעומת הגברים הקודמים הורשע בעבירה של מעשה מגונה) ממשיך להופיע בציבור ובתקשורת. הרשימה עוד ארוכה, ואלה רק אנשי הציבור שבתוכה.
כל הגברים האלו עברו מבוכה ציבורית גדולה. חלקם הושעו או התפטרו מתפקידיהם. הם היו צריכים להתמודד עם המשפחה ועם החברה. אך האם זו פגיעה שוות ערך לשלילת חירותם בכלא? ודאי שלא. ומה באשר לנזק שנגרם לנפגעות – אובדן האוטונומיה, פגיעות נפשיות, פגיעה באמון בבעלי שררה, פגיעה באמון בגברים ובבני אדם, פגיעה ביכולת לקבל טיפול רפואי או שירות מבעלי כוח, פגיעה ביכולת להתפרנס? וזה מבלי להתייחס לעוול ההיסטורי של הפגיעה המינית המושתקת, שלעתים נדרשת תקופת תיקון עם נזקים נלווים (מספר קטן של מקרים בהם נפגע אדם שאינו אשם) כדי לתקן אותה.
כל מי שחושפת סיפור כזה בשמה עוברת מסכת התעללות: הטחת ההאשמות, הרדיפה האישית, הפגיעה בקריירה. הסיכוי שמישהי תרוץ לספר דברים שלא היו ולא נבראו, מתוך רצון לנקום במישהו שגובר על כל סופת הרפש הזאת, הוא קלוש.
יחי פייסבוק
מכל הסיבות האלה, אני מציבה את הרף הראייתי שלי נמוך מאוד כשזה נוגע לפגיעה ולהטרדה מינית. לי מספיק לשמוע עדות אישית אחת כדי להאמין, אלא אם הוכח לי אחרת. כל אדם רשאי לבחור רף אחר שמתאים לתפיסת עולמו. כדאי רק לזכור שבכל אחת מהפרשות הציבוריות האחרונות היו לפחות חמש מתלוננות. זה לא מקרי. התגובה הציבורית האוטומטית, שמניחה שמדובר בשקר, גורמת לכך שרוב הנשים מסכימות להיחשף רק כשיש עדויות נוספות שמחזקות את טענותיהן.
אז יחי פייסבוק, שמאפשר לנפגעות ונפגעים לפתוח את הפה ולקבל תמיכה, וברכות לכל העיתונאיות והעיתונאים שנותנים במה נכונה וראויה לנפגעות ונפגעי אלימות מינית שבמשך אלפי שנים הושתקו ובכלל לא היו חלק מהמציאות החברתית.