כל הנשים במשפחה שלי בורכו. הן בורכו באישיות, ביופי, ברגישות, בחכמה, וכן - גם בשדיים גדולים. וכשאני אומרת גדולים, אני בעצם מתכוונת לענקיים. כל כך גדולים שאפשר להשוות אותם רק למרפסות של בנייני דירות יוקרתיים כי דימויים מעולם הפרי פשוט לא יעשו איתם חסד. אבל מסתבר שמתחת לעץ השושלת המפואר הזה פועה הכבשה השחורה והשטוחה שאפשר לקרוא לה - אני. ואת החזה שלי דווקא, אפשר בכיף להשוות ללימונים, שרי תמר או נקטרינות חסרות כריזמה שטרם הבשילו. וזה כשאני מנסה להחמיא לעופרים הקטנים.
לקח לי לא מעט זמן להשלים עם גודל החזה שלי. זה התחיל עם פנטזיות על זיעה שמצטברת מתחת לקפלי חזה ותלונות על כאבי גב. והמשיך להתמכרות לסדרות בסגנון "ד"ר פלסטיק". הייתה תקופה שחשבתי שאשקיע את הכסף שחסכתי ממשמרות במקדונלד'ס בתיכון לניתוח - שבתכל'ס מעולם לא באמת תכננתי לעבור - ובינתיים הסתפקתי בריקודים מול המראה עם החזייה של אמא שלי, כשהיא ממולאת בשלושה זוגות גרביים לכל קאפ (פחח. התכוונתי לחמישה). בסוף המסע הזה התעשתי ופשוט קניתי חזיית סופר-פוש-אפ, שזה כמו פוש אפ רגילה רק שהיא כל כך צמודה ועמוסה בספוג, שהיה אפשר להשתמש בי כפיתיון לאילוף כלבי שמירה.
אבל אז קרו שני נסים מדהימים בחיי. הראשון - למדתי לא רק להשלים עם הגוף שלי, אלא לאהוב אותו יותר. והשני, תעשיית האפנה התאהבה בלוק הנערי-עד-האנדרוגיני. אפשר וגם ראוי לומר הרבה מאוד דברים על הגישה הפדופילית הזאת, אבל לפחות את בעלות החזה הקטן היא שחררה קלות מהלחצים להגדיל או לשנוא את הציצי שלהן. פלוס: פתאום החנויות התמלאו בגדים שנראים מעולה גם על מי שלא ניחנה בחריץ מחשוף שרק דאבל די יכול להעניק. את המרופדות הישנות שלי שרפתי (מטאפורית, אבל זה נשמע פמיניסטי), ובמקום זאת התחלתי להסתובב עם חזיות בת-מצווה או בכלל בלי כלום. גיליתי שזה לא רק הרבה יותר נוח, אלא שהתפנו לי עכשיו משהו כמו 500 שקל בשנה.
סוף טוב? ממש לא, רק ההתחלה. די מהר הסתבר שההחלטה והבחירה שלי להשתחרר מכבלי החזייה, נתפסה כמתנה שאני מעניקה למין הגברי. פתאום לגברים מהסביבה שלי היה נוח יותר לשאול, בחוסר אלגנטיות מוחלט – אם בא לי לשכב איתם. פתאום הפכתי "לבחורה הזו" - שזה אומר בקודים גבריים: הורדת את החזייה? את בטח נימפומנית.
אז המנומסים שבינהם החמיאו לי על האאוטפיט והמתיקו חיוך, או הניחו יד מגששת על הכתף שלי וניסו לפתות אותי עם מבט שמחפש זווית אופטימלית לפטמה שלי. חלק שאלו אותי אם קר לי וביקשו להוריד את הטמפרטורה במזגן. היו גם כמה ג'נטלמנים שרק חייכו והודיעו שהם שמחים לגלות שאני "מהנשים האלו". אבל רגע. איזה אלו בדיוק? אלו שהיה להן סוף סוף נוח עד שניגשתם? ולמה היד שלכם עדיין מלטפת אותי כאילו מחפשת כתפייה נסתרת?
אני לא אמתח אתכם: עם כל הכבוד ל-2017 ולזה שמותר לי להצביע בבחירות או לנהוג ברכב, דברים שאני עושה עבור הגוף שלי עדיין נתפשים בתור משהו שהוא קודם כל בשביל גברים. אני מתאפרת כדי להיות יפה יותר – בשבילם, שוכבת איתם לטובת העונג והפורקן שלהם, מגלחת את המפשעות שלי כי הן "גם קצת שלהם" (תשאלו את הקופירייטרים) ומשתכרת כדי להיות מטרה נוחה קלה יותר להשכיב. כן, זה עד כדי כך בלתי נתפס שאותו ערב שפשוט שכחתי ללבוש חזיה וגיליתי שזה נחמד לי על הדרך - הוא לא פרקטיקה של חיזור. לא תאמינו - אבל נשים עושות פשוט מה שנוח להן.
וכשגברים שואלים אותי לפעמים, למה צריך בכלל פמיניזים, אני מסבירה שיש שאלה טובה יותר: למה צריך חזיות? נכון, הצרות שלי לא גדולות (וכן, הבדיחה פה שקופה), אבל זה מבאס. כי אני יודעת שגם אם אנסה לשכנע, חלק יגידו שאני מיתממת, שאני פרובוקטיבית, שהטרדות זה עניין סובייקטיבי ושאם היה מדובר בבחור שאני מעוניינת בו זה היה מחמיא לי (ניוז פלאש: עיניים בתוך המחשוף זה טרן אוף גם אם אתה נראה כמו ג'יימס פרנקו).
בטח חלקכם כבר מגלגלים עיניים ומתים להטיח בי את השאלה "מה חשבת לעצמך שיקרה כשיצאת ככה מהבית?", אז האמת, לא חשבתי. לא עצרתי לבדוק או לחקור את ההשלכות החברתיות ברמת המקרו על החלטה שעד לפני רגע הייתה פרטית, אינטימית אבל בעיקר שלי ועבורי.
מה כן חשבתי? על תיקון. על היכולת להתעלם ממה שפחות אהבתי בגוף שלי, להודות בזה בקול רם ובכל זאת גם ליהנות מזה. רק שבמקום חופש או שחרור, קיבלתי בעיקר אלף הזדמנויות להתגונן, להסביר שאני לא טיזרית או קלה להשגה והכי כיף – לבקש שתפסיקו ללטף אותי.