כשרחלי רוטנר פרסמה את אותו סטטוס שהוביל בסופו של דבר לפרישתו של ינון מגל מהכנסת, הפייסבוק געש. שמאלנים הזדעזעו מהדברים שאמר לה ומהעדויות הנוספות שהצטברו - וימנים חיבקו את מגל ואמרו שסתם רודפים אותו בגלל דעותיו הפוליטיות. אבל ביום רביעי האחרון התפוצצה פרשה גדולה עוד יותר – פרשת משה איבגי – עם תשע עדויות שונות לפיהן השחקן נישק וחיבק בכוח והטריד מילולית. לפי אחת הנשים, איבגי היה "נוגע. מלטף. זורק הערות. מזמין לאורגיות. דברים שלא הכי נעימים לשמוע". אך הפעם הפייסבוק משמאל כמעט ונדם. אני לא יודעת להתמודד עם שתיקות מביכות, אז הנה אני אומרת משהו.

מצד אחד יש משהו מובן בזה שהשמאל שותק כלפי מעשיו של איבגי. כולנו, מעצם היותנו אנושיים, רוצים להאמין שאנחנו בצד של הטובים. פתאום אחד מ"הטובים", לכאורה, עושה משהו רע ומנפץ לנו את האשליה שבנינו לעצמנו לגבי העמדות שלנו; מה הן אומרות עלינו ועל אלו שאוחזים באותן עמדות יחד איתנו? ככה זה - כשמישהו מהקבוצה של היריב מרמה, אתה מלשין עליו לשופט בצעקות, כשמישהו מהקבוצה שלך מרמה, אתה לוקח אותו בשקט לשיחה בצד.

פתאום אפילו האנשים אליהם אנחנו מטים אוזן וצמאים לדעתם. כלומר, האנשים להם אנחנו עושים לייק או שייר, מתגמשים בדעותיהם כשמישהו מה"קבוצה שלהם" חוטא. אנחנו מצפים מחברי הכנסת, אושיות הרשת ובעלי הדעה והדעת, לעמוד מאחורי האידאולוגיות וסולם הערכים שלהם באש ובמים. אחרת בשביל מה קיימות אידאולוגיות? מה לעשות שהם מתקשים להכיל את העובדה שמישהו מהקבוצה שלהם רימה.


משה איבגי, הוא לא חבר כנסת ולא נבחר ציבור, הוא שחקן. ובכל זאת, אחד המוערכים בארץ ועוד כזה שמבטא את דעותיו הפוליטיות. אין הרבה דמויות כאלה. אנשים כמוהו הופכים להיות נציגים של החברה במובן מסויים. בעוד מחנה הימין יודע לחזק או לגנות את נציגיו המטרידים מינית, נראה כי מחנה השמאל, לא ממש יודע מה לעשות עם נציגיו, המטרידים מינית גם כן. זה לא שאנחנו רוצים לעודד את משחקי הגינוי המגוחכים שנורא אוהבים לשחק כאן, אבל חבר'ה, אנשי השמאל כותבי הסטטוסים הארוכים והמושחזים (אתם יודעים מי אתם), מה קרה? זה בלבול, זה איזה רצון להתגונן, לעכל? אני אגיד לכם מה זה - זה מביך. כבר אמרנו שתיקה מביכה?

אגב, זה לא רק החברים בפיד הספציפי שלי שנדמו, גם הנתונים היבשים תומכים בכך - חברת vigo לניתוח מדיה חברתית גילתה בנתונים שפורסמו ב"המקום הכי חם בגיהינום" שעל איבגי היו 7,600 שיחות תוך 48 שעות, ינון מגל – 12,000 שיחות! באותו פרק זמן. 88% חשבו שמגל אשם, אצל איבגי זה היה פחות ברור: 52% כתבו פוסטים ותגובות שהאשימו אותו, 21% חשבו שהוא זכאי חלקם גם טענו שמדובר ברדיפה פוליטית ול-27% לא ממש היתה דעה בנושא.


האם זה בכלל משנה?

בסופו של דבר, אם אתם נגד הטרדות מיניות (זאת לא שאלה, אל תסתבכו איתי, אתם נגד הטרדות מיניות), למה בכלל משנה לכם אם המטריד הוא שמאלני או ימני. מטריד הוא מטריד. מאז התפוצצה הפרשה רק מתחשק לצעוק על כל השמאלנים: מה הקטע?! מעשיו של איבגי לא חמורים כמו מעשיו של מגל כי הוא שמאלני?! יאללה, תגידו משהו חד ונוקב, מנוסח היטב כמו שאתם יודעים לעשות, תוסיפו תמונה, תלחצו פוסט. וגם צאו מההלם! זה שמישהו בעד שתי מדינות לשני עמים, לא אומר שהוא לא יכול להטריד בחורה. או שתיים. או שש. לכאורה.