למרבה הצער, כולנו התרגלנו לשמוע על צעירים שנופלים לתוך מלתעותיה של מחלת האנורקסיה הקשה, בזמן שהוריהם ניצבים חסרי אונים אל מול ילדיהם שהולכים ונמוגים לנגד עיניהם. אבל מה קורה כשהמצב הפוך? "כשהיינו יוצאים לאכול, אמא הייתה משחקת באוכל על הצלחת, מזיזה אותו מפה לשם עם המזלג ורק מדברת על זה שבסלט יש יותר מדי רוטב, שבסלמון יש המון חמאה ושתפוחי האדמה שמנוניים", מספרת בארבי אלדן (29), שאמה, אליסון (56), נאבקת באנורקסיה כבר שנים ארוכות. לדברי בתה, המחלה החריבה כל חלקה טובה בחייה ומערכת היחסים שלה עם המשפחה ובתה הושפעו ממנה עמוקות גם כן.
עוד בערוץ הנשים:
"הזיכרון הכי חזק שלי מגיל ההתבגרות הוא הרגשה איומה של תסכול נוכח המצב של אמא שלי", סיפרה בארבי בגילוי לב בראיון ל"דיילי מייל". "תוך ארבע שנים, אמא שלי - שלא הייתה שמנה מלכתחילה - ירדה כמעט 20 ק"ג, והגיעה למשקל של 35 ק"ג. בלי ששמתי לב, נדחקתי לתפקיד המבוגר האחראי, וכל הזמן ניסיתי לגרום לה לאכול. הייתי שוכבת בלילה במיטה, ולא נרדמת מהפחדים: אולי יאשפזו אותה, אולי היא אפילו תמות. אני זוכרת שכל כך כעסתי עליה, על מה שהיא עושה לעצמה, מה שהיא עושה לנו - ולא היה שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו".
בניגוד לסטיגמה על המחלה, לאנורקסיה אין גיל והיא עלולה להופיע אצל כל אחד - ילדים וילדות, נערים וגברים, וגם אצל נשים מבוגרות, אפילו בשנות ה-40 וה-50 לחייהן. כיום כבר ידוע כי המחלה אינה רק סביבתית, ותלויה גם בגורמים ביולוגיים ובמבנה האישיות של החולים בה - אולם תהליך הריפוי ממנה ארוך ומורכב, וכעשרה אחוזי מהחולות והחולים בה לא שורדים את ההרעבה ומוצאים את מותם (בגלל זיהומים, שינויים חדים במאזן המלחים בגוף, הפרעות בקצב הלב או התאבדות).
"העיסוק בדיאטה עניין אותה יותר מהילדים שלה"
"אמא התרחקה מאיתנו. הרגשתי שהמחלה שלה חשובה לה יותר מאיתנו, העיסוק בדיאטה ובמה לאכול ולא לאכול היה הרבה יותר מעניין ממני ומהאחים שלי", מספרת בארבי. "היא הייתה מרוחקת, אי אפשר היה להגיע אליה. בנוסף היו הבעיות מסביב, שבדיעבד אני מבינה שאולי דחפו אותה בכלל לאנורקסיה מלכתחילה; להורים שלי היה עסק ונכנסנו לחובות, אבל בסופו של דבר המחלה של אמא היא שהרסה את הכל סביבנו".
כמו אנורקטיות רבות, המחלה של אליסון התחילה מדיאטה תמימה. "היא חגגה יום הולדת 40, ועשתה לעצמה מייק-אובר. היא הסתפרה וקנתה בגדים חדשים, והחליטה גם לרדת קצת במשקל. בהתחלה היא פשוט עברה לשתות קפה עם חלב דל שומן, והתחילה למרוח על הלחם ממרח דיאטטי במקום חמאה. אבל די מהר הבנו שהיא פשוט מחשבת כל קלוריה שנכנסת לה לפה, היא התחילה להמציא תירוצים להתחמק ולא לשבת איתנו בארוחות המשפחתיות. היא היתה אומרת שהיא אכלה כבר לפני שחזרנו מבית הספר, או שהיא מחכה ותאכל עם אבא, ולו היא היתה אומרת שאכלה איתנו. לקח לנו זמן להבין שמשהו לא בסדר - אחרי הכל, היינו רק ילדים - אבל כשהיא רזתה יותר ויותר התחלנו לקלוט מה קורה. היא הייתה אוכלת לארוחת הצהריים עלה חסה מגולגל ובתוכו עגבנייה, מלפפון ובצל, ואז הורידה את העגבנייה כי 'יש בה המון סוכר' . העצמות שלה בלטו החוצה, הידיים והרגליים שלה היו בעובי של גפרורים. אני זוכרת שיום אחד ראיתי אותה לובשת טריינינג של אחי הקטן, שהיה אז בבית ספר יסודי, והוא היה גדול עליה".
בייאושה, הייתה בארבי מפצירה באמא שלה שתאכל משהו, אפילו ביס קטו - אבל לשווא. "הרגשתי כמו אמא שמנסה לחנך פעוט עקשן. הייתי חוזרת שוב ושוב על אותם משפטים, ובלי שום תועלת. אני זוכרת שהייתי הולכת לבתים של חברות שלי, רואה את אמא שלהן מתפקדת, יושבת ואוכלת עם כולם, ומתמלאת קנאה. הקשר שלי עם אמא שלי נהרס ככל שהמחלה החריפה, ועד היום יש לנו משקעים קשים על הרקע הזה. גם דימוי הגוף שלי עצמי מושפע מאוד מההתנהלות של אמא שלי כשהתבגרתי - אני יודעת שאני לא שמנה, אבל אני ממש אובססיבית למזון בריאות, ומשקיעה הרבה - אולי יותר מדי - מחשבה במה אני אוכלת ומתי".
כיום אליסון בריאה באופן יחסי, ושומרת על משקל יציב של 50 ק"ג. "בפעם הראשונה שחזרתי הביתה לחופשה מהאוניברסיטה, התפוצצתי על אמא שלי. כל הכעס שאגרתי שנים פשוט יצא, וצרחתי עליה שהיא הורסת לי ולכולנו את החיים עם המחלה שלה. כנראה שהיא ואבא שלי היו צריכים את הניעור הזה, כי למחרת הם כבר היו אצל רופא המשפחה, ששלח אותה לטיפול פסיכיאטרי. היא לקחה תרופות והייתה בשיחות עם מטפלים, ולאט לאט התחילה לעלות במשקל, במאבק ארוך ועקשני של כולנו. לקח לי הרבה זמן לסלוח לה - אחד הדברים שקידמו מאוד את הקשר בינינו הייתה הלידה של בתי הבכורה, לפני שנתיים, שקירבה אותנו מאוד. אני ממש רואה שהיא מנסה לפצות על הקשר הבעייתי שהיה לה איתי עם הבת שלי, ולהיות הסבתא הכי טובה שהיא יכולה".