במשך שבוע שלם, אל לא הכניסה שום דבר לפה - אפילו לא טיפת מים. בשיא האנורקסיה, כשמשקלה עמד על פחות מ-35 קילוגרם, היא פשוט קרסה. קצות אצבעותיה השחירו, הדופק שלה הפך אטי, פרכוסים טלטלו את גופה הכחוש והרופאים שקיבלו אותה בחדר המיון היו משוכנעים שהיא לא תשרוד.
הדרך למצב האנוש, שממנו החלימה אל נגד כל הסיכויים, החלה דווקא כשעסקה בפעילות ספורטיבית. "בסך הכל רציתי להיות רזה יותר כדי שיהיו לי יותר חברים", היא משתפת בכנות מכמירת לב בראיון לדיילי מייל. "הכל התחיל במקרה, כשהתחלתי ללכת לחוג שחייה וירדתי קצת במשקל בגלל האימונים. פתאום כולם התעניינו בי והחמיאו לי, והבנתי שזו הדרך לקבל תשומת לב - אז פשוט הפסקתי לאכול. פחדתי פחד מוות להשמין שוב, כי למרות שאף פעם לא הייתי ממש שמנה, אלא רק מלאה קצת, ביסודי היו קוראים לי 'לויתן' ומציקים לי, וממש חששתי לחזור לזה".
ההידרדרות הייתה הדרגתית ולא אחידה. בהתחלה אל אכלה עדיין קצת דגים וירקות, אבל כשהוריה קלטו שמשהו לא בסדר ואשפזו אותה, העניינים רק הידרדרו. "אחרי שיצאי מהאשפוז הראשון ההורים והחברות שלי פשוט הכריחו אותי לאכול דברים משמינים - צנצנות של שוקולד למריחה, פרוסות ענקיות של עוגה, קופסאות של דונאטס - די מהר עליתי לכמעט 80 קילו, ופשוט נגעלתי מעצמי. לא יצאתי מהבית, אפילו לא לבית ספר - ונשבעתי שאני ארד הכל שוב, ומהר".
ויתרה אפילו על ירקות
תוך חודשים ספורים ירדה אל כמעט 40 קילוגרם והרסה את הגוף שלה לחלוטין. "הפסקתי לקבל מחזור, כמעט כל השיער שלי נשר והייתי כל כך חלשה שבקושי הצלחתי לקום מהמיטה. הגוף שלי נתן לי את כל סימני האזהרה האפשריים, אבל אני לא רציתי לשמוע. הייתי משקרת לכולם, לחברות הייתי אומרת שאכלתי בבית ולמשפחה הייתי אומרת שאכלתי עם החברות, הייתי מתגנבת מהבית כדי לעשות עוד ועוד ספורט".
בשלב מסוים, אל איבדה כל שיפוט מציאותי, והחליטה שכדי לרזות עוד (כאמור, בשלב זה משקלה היה פחות מ-35 קילוגרם) היא חייבת לוותר גם על הירקות המועטים שאכלה מדי פעם ועל שתיית מים - ופשוט לא להכניס לפה דבר פרט לאוויר. אחרי שבוע של רעב וצמא היא נשברה, לגמה מעט מים - והתמוטטה. אמה פינתה אותה לבית החולים, שם הצילו הרופאים והאחיות את חייה, כמעט ברגע האחרון.
מהתהום העמוקה ביותר, אל יכלה רק לעלות. אחרי שיקום ארוך בבית החולים היא חזרה הביתה, במשקל תקין - והחליטה לבחור בחיים. כיום, שנתיים אחרי אותו יום שבו כמעט איבדה את חייה, היא מקיימת אורח חיים טבעוני ומאוזן. "החיים שלי השתנו לגמרי מאז שהחלמתי. אני לא מסתגרת בתוך עצמי עם המחשבות על האוכל, יש לי חברים ואני מאושרת. אני רוצה להגיד לכל הנערות שנמצאות במצב שאני הייתי בו - רק אתן יכולות להציל את עצמכן, ואתן חייבות לבחור בשינוי, לבחור בחיים".
וכך היא נראית היום: