עשרים

גילי נוי, כתבת מוזיקה: "הזמן לעשות כמה שיותר טעויות"

כשראש ממשלה חדש מתחיל את כהונתו נהוג לפרגן לו מאה ימים של חסד, בהם לא ממהרים להעביר עליו ביקורת. שנות העשרים שלי הם העשור של החסד: אלו לא רק שנים שבהן טעויות קורות - אלא שנים שבהן כדאי לעשות טעויות, והרבה ככל האפשר: החל מתספורת שנראית מדהים על הפאשניסטה שאני עוקבת אחריה באינסטגרם, אבל ממש לא עליי - ועד לצאת עם אנשים שמהרגע הראשון ברור שהם לא מתאימים לי.

בשנות העשרה הייתי טיפשה מדי כדי להבין מי אני (יעיד על כך המקרה בו מרחתי מיונז על השיער כי קראתי שככה אבריל לאבין עושה), ואחרי גיל שלושים אני מקווה שכבר אהיה חכמה מכדי לעשויות שטויות של ממש. אז עכשיו זה בדיוק הזמן לגלות את עצמי, גם אם על דרך השלילה. אני מנסה להזכיר לעצמי שיום אחד אני אסתכל על תמונות שלי בגיל הזה ואבין שנראיתי מעולה ולא חגגתי את זה, שהיה לי חופש מאחריות ולא ניצלתי אותו, ושלא אמרתי מספיק תודה להורים שלך שעזרו לי כלכלית בשנים שזה עוד היה לג'יט. נכון לעכשיו אני ממשיכה לנענע את הגוף המתוח שלי בלי לדעת מה זה רצפת אגן.

אין תמונה
מישל. מיני ראידמן

שלושים

דניאלה פדרמן, 36, מלונאית: "בשנה האחרונה הבנתי שאני מאוד אוהבת את הגוף שלי"

זו כנראה הקלישאה הכי גדולה שיש, אבל מה שאני הכי אוהבת בגיל שלי זה שאני הרבה יותר שלמה עם עצמי. אני רכה יותר, סבלנית יותר ומקבלת גם את הדברים בי שאני פחות אוהבת. אז המשקל לא מושלם, אז אני לוקחת יותר מדי ללב, אז אני כבר לא יכולה לשתות עד אור הבוקר כי לעזאזל, זה לא טוב לעור הפנים וצריך לקום לעבודה - אז מה? הכל בר חלוף והכל רגעי, וזה נהדר.

מה שבעיקר מדהים אותי זה שאני מרגישה הרבה יותר נשית ממה שהרגשתי בגילאי העשרים פלוס, ובאופן כללי בשנה האחרונה הבנתי שאני מאד אוהבת את הגוף שלי, וזו תחושה חדשה ומרתקת. הרבה יותר נוח לי בעור של עצמי. הבגרות הזאת גורמת לי להתייחס בבדיחות הדעת לגבר שעושה פתאום "ויברח", ובמקום לבכות לכרית אני צוחקת על זה עם החברות; והיא גם מאפשרת לי למצוא את הקסם בקילו הזה שהתיישב בירכיים - שגורם לי לענטז כמו איזו רקדנית ברזילאית במצעד. כל אלו לא מונעים ממני מלנסות לשנות ולהשתפר, אבל אני בהחלט יותר סלחנית כלפי עצמי.

דניאלה פדרמן (צילום: אסף פינצ'וק)
צילום: אסף פינצ'וק

ארבעים

מרינה קיגל, 40, עיתונאית: "הסקס טוב יותר"

אני אוהבת את הגיל עצמו, ארבעים עגול. הוא נראה לי יותר מדליק וברור, מאשר גיל 39 למשל. אני אוהבת את הדברים שאני עושה, אפילו בהתחשב בכך שלרוב החברות שלי יש אוטו ומשכנתא ולי יש דירה שכורה ורב-קו. אני גרושה באושר, הבן שלי כבר מספיק גדול (13) כך שאני לא צריכה לדאוג לבייביסיטר, בימים שהילד אצל אבא שלו אני רווקה הוללת ובכל הקשור לסקס, אני חייבת לציין שהוא נפלא בהרבה יותר מאשר היה בגיל עשרים. אני גם אוהבת את הסטטוס "מילף" (אף על פי שלא פעם הקינטו אותי שאני לא מבינה את המשמעות האמיתית שלו. תרגעו, אני כן).

אני אוהבת את המודעות העצמית שלי שמאפשרת לי לא לתת דין וחשבון לסובבים אותי (פעם הייתי מאד זקוקה לאישור של אחרים כדי לעשות משהו), אני אוהבת את העובדה שהשלמתי עם החיסרונות שלי ובכך פתרתי את רוב התסביכים שהפריעו לי להתקיים ואני חושבת שמצד אחד אני מנצלת נהדר את מגוון האפשרויות שיש לי, ומצד שני אפשר להגיד שדי הגשמתי לעצמי כמה וכמה חלומות.

מרינה קיגל (צילום: תכלת גינס)
צילום: תכלת גינס

חמישים

אסנת עופר, 53, כותבת ועורכת תוכן: "החברות חולקות איתי רגעים שמחים לא ממקום של תחרות"

אני בת 53, וכן, אני לא אוהבת להזדקן. בתור כתבת בריאות אני מכירה את כל הסטטיסטיקות, המחלות והצרות שמחכות לי מעבר לפינה. אבל יש לגיל שלי כמה יתרונות שלא הייתי מחליפה בעד שום הון: חכמה ותבונה, יכולת לראות מצבים בפרופורציות מדויקות יותר מאלה שהיו לי בגיל 30. או 40. חברות טובות, שחולקות איתי רגעים שמחים ורגעי משבר מתוך הזדהות ולא ממקום של השוואות או תחרות. ויציבות, גם ברגעים של חוסר יציבות, ויש כאלה למכביר. הידיעה שכל מצב הוא זמני, חולף, בר תיקון, נותנת לי תחושה שהכל אפשרי, שאני זו שאחראית על גורלי ורק אני יודעת מה טוב ונכון בשבילי.
אין תמונה
מישל. מיני ראידמן

שישים

אביטל חייט, 60, מורה בעברה, פנסיונרית: "המראה מחייכת בחזרה"

הגבעטרון מזמרים על אותה האחת שבגיל 60 פוקחת עין ונועלת נעלה כי יום גדול ממתין בפתח - והם צודקים. אז אומנם בגיל 60 העיניים נפקחות יותר פעמים מהממוצע בדרך לשירותים בלילה, וביטויים כמו "גל חום כבד צפוי להכות" הם לא רק אזכורים בתחזית מזג האוויר, אבל כמו יין טוב יש דברים שמשתבחים עם כל עשור. זה הגיל שכבר אחרי משבר העשרים ואחרי שבר הארבעים, כשסוף סוף אפשר כבר להסתכל במראה ולראות אותה מחייכת בחזרה. אלו השנים היפות שאפשר להצטלם לתמונה עם הקרמים, הוויטמינים, והתוספים שנותנים לנו עוד איזו זריקת אנרגיה ולא להתבייש לתייג אותם אחר כך באינסטגרם "עם היפות שלי", כי אנחנו אומנם נולדנו במאה הקודמת אבל אנחנו לגמרי מחוברות ומבינות את הווייב הצעיר של דור האיקס והוואי והוויי פיי.

אנחנו רגועות יותר, שלוות יותר ומחוברות יותר לעצמנו. פחות במרדף בלתי פוסק אחרי הזנב של עצמנו ויותר פתוחות לקבל את העולם ואת עצמנו. זה לא אומר שאנחנו לא רוצות לשנות ולהשתנות, זה פשוט אומר שאנחנו כבר יודעות לקחת דברים בצורה פרופורציונלית ורגועה הרבה יותר, וכשאנחנו מסתכלות בתמונות שלנו מלפני כמה עשורים אנחנו מחייכות לאישה המעט יותר מתוחה והטיפה פחות מקומטת ואומרות לה: "את רואה? אמרתי לך שיגיע היום שתדעי לעשות שימוש בפילטר".

אביטל חייט

שבעים

צביה קליין, 74, מנהלת חשבונות, פנסיונרית: "אני קוטפת את הפירות על שנות חיי היפות"

ממרומי גיל 74 אני יכולה להסתכל על החיים בהנאה ובגעגועים: להסתכל אחורה, אבל עוד לא לסכם. אחרי שנים של עבודה במוסד ציבורי שבו השקעתי את הלב ואת הנשמה, אני יכולה להגיד שאני קוטפת את הפירות. אני מסתכלת בגאווה על הבן שלי, על הנכדות ועכשיו גם על הנינים שלי. אני קוטפת את הפירות על שנות חיי היפות ברוגע, שלווה והמון זמן חופשי לעשות את כל מה שלא התאפשר לי קודם: קריאה, קולנוע, הצגות וכמובן חברות.

אני יכולה להרשות לעצמי לקום מאוחר ולתכנן לעצמי את הזמן. לא בוער לי כלום ולא רודף אחרי שום דבר. אין לי מלחמה עם הזמן. מה שכן יש לי, זה זמן לחשיבה, זמן לשיחות נפש עם חברות ואין רגע דל של שעמום או חוסר מעש. כמובן שיש מחשבות על החסר ועל העבר שהיה ואיננו, אבל המבט קדימה - אל החיים היפים והשקטים. בלי לחץ, בלי מתח, רק לחיות את החיים. באנגלית אומרים שההווה הוא present, והוא באמת מתנה עבורי.

צביה קליין

שמונים

שלומית דקל, 88, האישה הראשונה שהופיעה בטלוויזיה הישראלית: "אני חיה יותר מכל בני משפחתי"

אני אוהבת שאני עוד מסוגלת לתפקד בגיל המופלג שלי כמו נשים צעירות יותר. אני אוהבת את זה שאני עוד הולכת, שאני שוחה, מתעמלת. ואני חיה יותר מכל בני משפחתי, הרי כל אחד רוצה לחיות. אני גרה במקום נחמד, יש לי נכדים נחמדים, ונינים, אז טוב לי בינתיים. כשאני רואה סביבי אנשים אחרים צעירים ממני, במצב הרבה יותר גרוע, אז אני מרגישה שטוב לי.
שלומית דקל

תשעים

זהבה ברש, 99: "מנסה הכל לבד"

אני שמחה בכל מה שאני יכולה לבד ולא להעזר באנשים אחרים. אני שמחה שאני לא מוותרת לעצמי ואני נלחמת גם אם אני שוכחת משהו, אני מנסה להיזכר ולהתרכז. וגם אם צריך לתקן משהו כמו תריס או סתימה, לפני שאני קוראת לבעל מלאכה - אני מנסה לבד.

זהבה ברש (צילום: ארז כגנוביץ)
צילום: ארז כגנוביץ