למרות שמגזיני אופנה מנתחים אותה כאילו הייתה מינימום פילוסופיה, התרגלנו לחשוב שאופנה היא דבר די שטחי. כולה בגדים, תעשייה ככל התעשיות. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאופנה היא לא רק בדים וגזרות, אלא שיקוף מלא של שינויים חברתיים ופוליטיים – גם על המלבושים עצמם, וגם על מסלול הדוגמנות. היום, למשל, אפשר לראות שינוי מהותי שעובר על תעשיית האופנה כולה. מאז שהבית הלבן הפך לבית השחור-לבן עם כניסתם ההיסטורית בשעריו של ברק אובמה, ובעיקר של סמל האופנה החדש מישל, הפכה התעשייה עורה גם היא.
אם יצא לך במקרה להציץ בגיליון אפריל של ווג האמריקאי, יכול להיות שהצילום האלגנטי של ביונסה על השער לא ממש הזיז לך – מה זה משנה איזו זמרת מפורסמת/דוגמנית על/אישה שהצליחה כנגד כל הסיכויים נמרחת על הכרומו היוקרתי הזה, כל עוד היא יפה? אבל מבט קצת יותר מעמיק על השואוביז של התעשייה, מגלה שלא, זה ממש לא במקרה.
זה לא שאין סלבס שחורות יפיפיות ומוצלחות , וזה לא שאין דוגמניות על שחורות (מישהי אמרה נעמי קמפבל וטיירה בנקס?), אבל במשך הרבה זמן פשוט לא היה מצב למצוא אחת מהן על שער של מגזין אופנה מצליח ומיינסטרימי. מה לעשות, שחור פשוט לא מוכר. גם חברות פרסום נמנעות לעתים קרובות מלקחת דוגמנית שחורה לפרסום המוצרים שלהם, ותצוגות האופנה עתירות הבלונדיניות האירופיות צחורות העור לא מראות כוונות להיות יוצאות מן הכלל למעט חריגים בודדים. למעשה, האנטי הזה של האופנה הממסדית החריף כל כך, עד שדמויות מובילות בתעשיית האופנה הקימו קבוצת מחאה נגד האפליה לרעה של דוגמניות שחורות.
אפליה אופנתית מתקנת
ומתברר שזה עבד. לא רק שראינו את ביונסה על שער ווג האמריקאי החודש, אלא שגיליון ווג איטליה אפילו הגדיל לעשות והקדיש את כל גיליון אפריל האחרון לדוגמניות שחורות בלבד שאותן צילם סטיבן מייזל. לדברי פרנקה סוזאני, עורכת המגזין, ההחלטה להוציא את הגיליון המיוחד הושפעה מהמהפכנים בניו יורק, אבל גם מהצלחתו של אובמה ומבחירתו לנשיאות ארה"ב. בגיליון משתתפים כמה מהשמות הגדולים בעולם האופנה, כמו המלכות האם של הדוגמניות השחורות טיירה בנקס ונעמי קמפבל, כמו גם הכוחות העולים בתחום - שאנל אימאן, פאט קליבלנד, ג'ורדן דאן, אלק ווק שרבים המעצבים שחושבים שיש לה מראה מסעיר, ועוד רבות ויפות.
ווג האמריקאי עדיין נשמר ונזהר ונותר שמרני יותר מבן הדוד האיטלקי, אבל גם שם התפרסמה בעבר כתבת תמיכה במאבק באפליית הדוגמניות השחורות. לכתבה התראיינו אימאן, דאן והדוגמנית הדומיניקנית ארלניס. שלושתן דנו בהיקף תופעת הגזענות באופנה ובגורמים שהביאו אליה. מסתבר שעורכי התצוגות מרגישים שאם יש להם כבר דוגמנית שחורה או שתיים על המסלול, הם יצאו ידי חובה עם "מספיק דוגמניות שחורות". ייתכן גם שמעצבים נרתעים משימוש בדוגמניות כהות עור בגלל המראה החזק שלהן, שלא בהכרח מסתדר להם עם העיצובים. מה שבטוח, זה שאף אחד מהסיבות האלה הן לא יותר מאשר תירוץ.
רק שלא יהיה נשיא שמן
לפני חודשיים הייתה זאת מישל אובמה שהתארחה על השער של ווג האמריקאי, לאחד הראיונות המפרגנים שנשמעו לאחרונה. אין ספק, תעשיית האופנה מאוהבת בגברת הראשונה ומצפה ממנה לסייע לה. בינתיים, אובמה חובבת האופנה מסייעת בדיוק למי שבא לה ללבוש, ולא נכנעת לכוח שמפעילים מעצבי העל. התעשייה, מצידה, מנסה לייצר סוג של אפליה אופנתית מתקנת עם הגיליונות הנ"ל, מתוך מחשבה ששחור, זה כנראה השחור החדש.
אחרי כל המהפכות, החקיקה למען זכויות אדם והמאבקים לשוויון ולחירות שאפיינו את מאה השנים האחרונות, נראה מגוחך שצבע העור הוא בכלל עדיין אישיו, אבל כנראה שעם כל האופטימיות, השלום והאהבה, אנחנו עדיין לא באוטופיה נקייה מגזענות ומדעות קדומות. הרחוב שלנו אולי צבעוני ומגוון, אבל יש לנו לאן להתקדם עם ההגדרות הצרות ליופי בימינו. וגם אם יותר קל להיכנס לבית הלבן מאשר לווג, הצעד שעשו המגזינים הללו הוא בכל זאת משמעותי, ואפשר רק לקוות שאת התוצאות שלו נראה על המסלולים ובפרסומות על המסך הקטן בקרוב. מי יודע, אולי הנשיא הבא בארה"ב יהיה שמן? זה בכלל ינער את אנה וינטור והחבר'ה.