ורד מוסנזון - אז והיום | צילום:
תומר ושחר צלמים
ורד מוסנזון
הילדה בתמונה: התמונה הראשונה צולמה בקיבוץ נען, בזמן מנוחת צהריים בגן. אני משערת שהייתי בערך בת חמש, אולי קצת פחות. כנראה שהפרעתי (כרגיל), כנראה שהענישו אותי (לשמחתי) וכנראה שגורית, כלבלבה מעורבת שעברה בסביבה הסכימה לחבור אליי ומישהו עבר וצילם. הרגע הונצח. אני אוהבת בתמונה הזאת את ההתלהבות, הסקרנות, המגע הקר של הגוף ברצפה, ואת כל מה שלא ידעתי.
האישה שהיום: התמונה השנייה צולמה לפני שנה בסטודיו של עופר חן, לצורך כתבה. בנקודה הזאת אני חושבת שאמרתי לעופר "נו, אולי די". בסך הכול, כך נראה - במהות, לא הרבה השתנה.
את מי אני אוהבת יותר? את שתיהן. גם את הילדה חסרת הסבלנות שרוצה שהזמן יעבור, וגם את האישה הבוגרת שמשתדלת ליהנות מהמשאב הזה, ומודעת לזמניותו.
מה אני יודעת היום שלא ידעתי אז? לא הרבה. משתדלת לזכור את זה.
*ורד מוסנזון, סופרת ומשוררת
אורלי לוי
האישה היום: במובנים רבים, אני אותה ילדה עם אותו מבנה אישיות, אלא שהפכתי את חסרונות הילדוּת ליתרונות הבגרות. כמו בילדותי, גם היום אני לוקחת את העתיד שלי לידיי, ומגשימה בזה אחר זה את החלומות של הילדה מהתמונה. אני אישה נחושה, עצמאית, מלאת חיים ותעוזה ואופטימית להחריד. היום, אני גרושה + 3 ילדים, בעלת עסק עצמאי ומצליח שאותו הקמתי במו ידיי ללא כל עזרה.
את מי אני אוהבת יותר: אני אוהבת היום את מי שאני, ומנגד מתפעלת מכוחותיה הפנימיים של אותה ילדה שהייתי, זאת שהצליחה למצוא את הדרך להרים את עצמה, ובכך לסייע לי להיות מי שאני היום.
מה אני יודעת היום שלא ידעתי אז: היום אני מאמינה שכל אדם צריך ומסוגל למצוא את הדרך למיצוי יכולותיו.
*אורלי לוי, בעלת הוצאת הספרים אוריון
אורלי לוי - אז והיום | צילום:
תומר ושחר צלמים
רונית טסלר
הילדה בתמונה: זוהי תמונה שזכורה וצרובה לי בזיכרון הילדות. התמונה הזאת נלקחה מגיל שנתיים לערך. כילדה פחות חייכתי, מעומק הנשמה, אבל אני זוכרת ששיחקתי המון בחוץ.
האישה שהיום: למרות שלא חייכתי הרבה בילדותי, היום אני מרגישה שהרווחתי את הצחוק המתגלגל והפתוח בהרבה תהליכים פנימיים ומעצימים. הילדה הקטנה שבי הביאה אותי למקום שבו אני היום: מעצימה נשים ועוסקת בריפוי מקומות חשוכים וכואבים. היום אני מבינה את חשיבות המרחב הפתוח עבור הנפש. אני מודעת לעצמי, לכוחות וליכולות שלי.בעבר עשיתי, חוויתי והייתי אבל לא ממש ידעתי כמה יפה הילדה הקטנה, כמה מתוקה היא, ולכן גם אפשרתי לגננת שתעיר לי על השומנים שלי ועל תאבון האכילה הבריא שהיה לי, ואפילו נפגעתי מעמקי נשמתי.
את מי אני אוהבת יותר: את שתיהן אוהב ואוהבת, את זו וגם זו, מטפחת את שתיהן.
*רונית טסלר, תרפיסטית שיקומית מומחית לפוסט טראומה ולמגע בגוף ובנפש. טיפול, ייעוץ והנחיה, מחברת הספרים "מפתחות לגן עדן מכתבים מהגיהנום," אישה חומר ורוח" יוצרת הדיסק "ויהי אור".
רונית טסלר - אז והיום | צילום:
תומר ושחר צלמים
מאירה אליאש ענבר
הילדה בתמונה: הייתי בת שלוש כשהתמונה נלרחה, ילדה רצינית עם עצב בעיניים.
האישה היום: היום, בגיל 56, אני אישה עם ניסיון במלאכת החיים, שידעה שמחות וגם משברים - אני עדיין מזהה עדיין משהו מהתום של אז, אבל אני גם רצינית כמו הילדה שהייתי ורואה את החוט הדק של העצב בעיניים גם אז וגם היום.
את מי אני אוהבת יותר: אין ספק שאני אוהבת יותר את האישה שאני היום. הדמיון קיים אבל השינויים משמעותיים, מעבר לאילו הנובעים מעצם חלוף הזמן.
מה אני יודעת היום שלא ידעתי פעם: למדתי שיש בי יכולת להשתנות ושהשינוי מבורך. למדתי שחשוב לעבור תהליך של סליחה כלפי אלו שפגעו בך עמוקות, אבל שבסופו של התהליך אינך חייבת לסלוח. למדתי שהאינטליגנציה החשובה מכל היא האינטליגנציה הרגשית. למדתי את חשיבותה של חמלה כלפי עצמי וכלפי אחרים. למדתי שהחיים לצד זולת משמעותי הרבה יותר מהנים ומספקים מאשר החיים לבד. למדתי ששוויון זכויות לנשים הוא חיוני לחברה מתוקנת ומתקדמת אך אסור שהשגתו תגזול מהנשים את רכותן ונשיותן. למדתי שהנכס החשוב ביותר שלנו הוא יחסי האנוש שיצרנו והחברויות שבנינו. למדתי שכאשר אני רוצה משהו שלא קיים - אני יכולה ליזום וליצור אותו עבור עצמי ועבור אחרים. למדתי להתחבר למשמעות משל שמי, שבצעירותי מאסתי בו. אין ספק שאני אוהבת יותר את האישה שאני היום.
*מאירה אליאש ענבר, בעלת גוף בנפש סטודיו לפילאטיס מכשירים, ירושלים, תל אביב, מודיעין.
מאירה אליאש ענבר- אז והיום | צילום:
תומר ושחר צלמים
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
