את יפה. לא, את | צילום:
ZoneCreative, Istock
"איזו שמלה יפה", אמרתי ללימור, "נורא מחמיאה לך". "עזבי, זו סתם שמלה שחברה נתנה לי", היא ענתה. "תראי איזה יופי של תמונה", חווה הראתה לי תמונה בה צלמה אותי. "אני מצטלמת הרבה יותר טוב ממה שאני נראית", עניתי לה.
למה אנחנו מתנצלות והודפות בחזרה את המחמאות שאנחנו מקבלות, למה כל כך קשה לנו להסכים עם מסרים מחמיאים, ובמיוחד עם כאלה שמשמחים אותנו, שעבדנו קשה כדי לזכות בהם וברגע שהם מגיעים – אנחנו טורקות להם את הדלת בפנים, לא מאמינות להם? זה לא מטופש במקצת? למה קשה לנו לקבל ולהכיל את העובדה שחושבים עלינו דברים טובים?
אוף, כמה אני רוצה להיות יפה
בעולם שבו גדלתי, שהיה מוקף בפרדסים, מחמאות היו מחוץ לתחום. להגיד לילדה שהיא יפה הרי עלול לקלקל אותה, להפוך אותה ליהירה, לגרום לה לזלזל במה שחשוב באמת. ומה חשוב באמת? לעבוד טוב, הכי חשוב; להיות נחמדה, חשוב למדי; להיות כמו כולם – תנאי סף. אם מישהו (ולרוב דודות מהעיר) היה מעז להגיד 'איזו ילדה יפה', הוא היה נתקל במבט זועם: ששש. אצלנו לא מדברים ככה.
הילדות שלנו, שנמשכת זמן קצר יחסית לכל הזמן שבא אחריו – לא נגמרת לעולם. מה שהיינו בתקופת ההתגבשות, ההתהוות שלנו, יצר את מה שאנחנו היום, וכנראה גם מה שנהיה, נוכח בכל נשימה. גם אם האריזה משתנה, המהות נשארת.
מאז שאני זוכרת את עצמי, ובניגוד לחינוך הסוציאליסטי בו גדלתי – שכאמור, בז לזוטות כמו מראה חיצוני, איפור אופנה וכל הדברים ה"בורגניים / עירוניים" האלה - הכי רציתי להיות יפה. ולא סתם יפה, רציתי להיות הכי יפה, כמו בסיפורים, כמו בסרטים, כמו במגזינים האסורים ("להיטון" ו"לאישה") שהייתי בולעת בשקיקה, למגינת ליבו של אבא שלי, שהיה מניד את ראשו בצער ומפטיר "למה לך, למה את קוראת את זה, אין בזה כלום". אבל היה בזה המון: היו נשים יפות עם ריסים ארוכים, סיפורים שובי לב על כוכבות קולנוע ויהלומים, על התאהבויות ובגידות וסערות גדולות מהחיים, על מקומות נוצצים ונשים שכל העולם סוגד ליופיין, ממשיל אותן לכוכבות, הופך אותן לאלילות, אומר להן שהן הכי יפות, והן מחייכות אל העולם כמובן מאליו.
אני? רזיתי? בדיוק להיפך
הייתי מסתכלת, שוב ושוב, בעיניים כלות, על ראקל וולש, בריז'יט ברדו וסופיה לורן, וחושבת כמה נפלא היה יכול להיות אם הייתי יכולה להיראות, ולו לשנייה אחת, כמו שירלי מקליין, למשל. או כמו ג'ין פונדה. כמה נפלאים החיים לאותן נשים תמירות וחטובות, עם מחשוף נדיב ומותניים צרות, שגברים נופלים לרגליהן בכל צעד, כמה נפלאים החיים למי שהיא באמת יפה. אני, שהרגשתי באותן שנים שהברווזון המכוער נכתב כולו עלי, לא ראיתי שום ברבור פוטנציאלי שמחכה לי מעבר לפינה. כולן היו יותר יפות ממני בצורה גלויה ומתסכלת. הרגשתי מגושמת, והמפגשים עם המראה היו מוקדשים לסקירה, חקירה ומיפוי מעמיק של כל פגם וכל פצעון. בנים שהיו מחמיאים לי היו חנפנים או שקרנים, או שניהם.
משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי על המראה
הייתי מוכנה לקבל, בקושי, מחמאות על כתיבה או ציורים. אבל על המראה שלי? כל מחמאה הייתה נהדפת בחזרה. גם היום, אחרי כל השנים האלה, אחרי שלמדתי דבר או שניים, עדיין אני לא יודעת מה עושים עם מחמאות. איפה מניחים אותן, איך מגיבים. "רזית המון" - לא, ממש לא, לא רזיתי בכלל. "נורא יפה החולצה שלך" - באמת? היא נורא ישנה. "לא השתנית בכלל" - מה פתאום, השתנתי המון, את לא רואה?
בצער רב אני קובעת: שום דבר לא השתנה. עדיין המחמאות נהדפות או לא זוכות להתייחסות. לא מיהירות, ממבוכה. אולי הגיע הזמן להאיר את הנקודה הזאת, להעיר את המקום שלא יודע לקבל מחמאות.
איזה כיף לפגוש את עצמי
זו לא רק אני, אני יודעת. נתקלתי בשבוע שעבר, כאן ממש, בכתבה על תפיסת היופי של נשים. מחקר שנערך קובע שרק 4 מכל 100 נשים מחשיבות את עצמן כיפות. מוזר, אז מי הן כל הנשים היפות האלה שאני רואה בכל מקום, איפה הן ממוקמות במחקר הזה? מה הן חושבות, איזה סיפורים הן מספרות לעצמן ומה הן אומרות כשמחמיאים להן ("אני? יפה? מה פתאום. תראה איך עליתי במשקל, והשיער, והקמטים, ובכלל...")?
לדעת לקבל מחמאות זה לדעת להסתכל על עצמך בראי ולהגיד, "היי, את חמודה בעיני, אני אוהבת את החיוך שלך, אני שמחה לפגוש אותך. איזה כיף לי שאת זה אני". תרגיל: ניסיתי את זה, ושום אש לא יצאה מהמראה. רק נתקלתי בחיוך מאיר. שלי.
היום כבר מותר להגיד לילדות שהן יפות. הילדה שלי שמעה את זה כל כך הרבה פעמים, וממשיכה לשמוע, גם כי זאת אמת וגם כי יש לזה חשיבות גדולה בעיני. יופי מפסיק להוות עניין כל כך משמעותי כשהוא נתפס כמובן מאליו. אמרו לילדות ולילדים שלכם שהם יפים כמה שיותר; התפעלו מהם. אין יותר מידי.
לדעת לקבל מחמאות זה לדעת לתת מחמאות, לעולם ולעצמנו. לראות את עצמנו בכל פעם מחדש בעיניים חדשות, טובות, מקבלות. להסתכל לעצמנו בעיניים ולהגיד: הכול אמת. אני אוהבת אותי. היו שלום ותודה על כל המחמאות.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
