להסתכל לפחד בעיניים. לחייך אליו

בּוֹקֶר שַׁבָּת שׁטוּף שֶׁמֶשׁ

לְהוֹצִיא אֶת הַפַּחַד לְטִיּוּל, בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ, לְאוֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה

לִגְרוֹם לוֹ לְלַטֵּף כְּלָבִים, לְהִסְתַּכֵּל לַאֲנַשִׁים בָּעֵינַיִים.

לְהוֹצִיא אֶת הַפַּחַד לְטִיּוּל אָרוֹך, לְהָרְאוֹת לוֹ עוֹלָם,

לְאַיֵּם שֶׁתִּנְטוֹשׁ אוֹתוֹ לְבַד בַּחוֹשֶׁךְ.

לִנְטוֹשׁ אֶת הַפַּחַד לְבַד בַּחוֹשֶׁךְ.

כְּשֶׁתָּשׁוּבוּ הַבַּיְתָה תּוּכְלוּ לְהָכִין בְּיַחַד אֲרוּחַת עֶרֶב.

(מהספר "מוטב עכשיו")

הדברים שהכי מפחידים אותנו –  מעולם לא התרחשו. הם קורים ללא הרף רק במקום אחד: המחשבות שלנו. שם הופכות הדעות שלנו על עצמנו למציאות מאיימת, גוררת השוואות ושפיטה אכזרית, מייצרת מסקנות. כל אלה מזינים את הפחדים שלנו, המציקים, שפוקחים עיניים ומסרבים לעצום אותן בחזרה. הבעיה עם הפחדים שלנו שמרגע שהם התעוררו, יש להם נטייה לתפוס את הפיקוד. לנהל אותנו.

רוב הפחדים שלנו לא קרו ולא יקרו

הפחדים האלה, יצירי דמיוננו, מהרגע שנתנו להם חיים הם הופכים לישויות עצמאיות. מסרבים להירגע, מתעקשים על מקומם, מציקים לנו מבפנים, משפיעים על ההחלטות. זה לא מוזר? אנחנו מייצרים משהו שפועל נגדנו, ומצייתים לו במודע.

נכון, העולם מזמן לנו אינספור הזדמנויות לפחד. הכול בתנועה, שום דבר לא צפוי ודבר לא בטוח. המציאות הנוכחית אינה מרגיעה במיוחד, ועדיין, רוב הפחדים המדירים שינה מעיננו - לא קרו ולא יקרו. רק אנחנו יוצרים אותם, מניחים להם להחליט במקומנו.

"פחדים גם שומרים עלינו", את מעירה בחכמה. נכון, אבל הזן הזה, עליו אנחנו מדברים, לא רק שלא שומר עלינו, אלא מסיח את דעתנו מהאמת, מציג לפנינו מציאות מדומה, הזויה, כזאת שממש לא משרתת אותנו או את המטרות שלנו.

אז מה באמת מפחיד אותנו, חוץ ממלחמות אטומיות, מוות, זקנה, מחלות, התפוצצות גלאקטית ושאר זוטות? רק אנחנו.

אנחנו הם אלה שהכי מפחידים אותנו. העיניים שלנו, השופטות. הפחד שיפגעו בנו, שיחשבו או לא יחשבו עלינו, שלא ירצו בנו, שיחשפו אותנו. זאת אולי הסיבה לתסמונת הסתרת הגיל. הפחד הזה, לא להתאים לסטנדרט, התחושה שאנחנו לא עומדים בקריטריון שמישהו אחר קבע. ושם זה ממש לא נעצר. זאת כנראה הסיבה שאנחנו מתחילים להוריד לעצמנו שנים, להצהיר על גיל מומצא בעליל. אנשים ישרים כסרגל, כאלה שמשלמים את החשבונות שבוע לפני הזמן ומקפידים לנקות אחרי הכלב, מורידים לעצמם עשר שנות חיים בלי להניד עפעף. מה זה אומר?

איך זה שככל שאני מתבגרת, אני נתקלת ביותר ויותר אנשים שמסרבים נחושות  להסגיר את גילם? את מה הם מסתירים, אני שואלת, ומי מפחיד אותם, שם, בהתאמתות עם האמת המסתתרת בצדה השני של המראה? מה אנחנו אומרים על עצמנו כשאנחנו לא אומרים בני כמה אנחנו?  מה אנחנו מסתירים?

לא הרבה, רק את העולם בו גדלנו, את הניסיון, התחנות שעברנו בדרך, את מה שהביא אותנו להיות מה שאנחנו היום.

איזה פחד מסתתר מאחורי המספרים היבשים?

"העולם שייך לצעירים" הייתה סיסמה שליוותה את נעורינו הפרועים (והם היו פרועים, לפחות בעיננו)  אי אז בשנות השבעים, שסירבו להיגמר. הזמן נמשך בנדיבות, בית ספר, צבא, הכול היה איטי מידי, לטעמי. רציתי כבר לגדול. הרגשתי צעירה מידי, הייתי מעגלת למעלה, לפעמים מוסיפה שנה. הרגשתי קטנה ולא מבינה ולא אהבתי את זה. ואז, בלי ששמתי לה, זה השתנה.

נהייתי גדולה.

משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי לעצמך על המראה

אני שואלת את עצמי מתי בדיוק הפכה השאלה "בת כמה את" למידע חסוי. איזה פחד מסתתר מאחורי המספרים היבשים.  איך זה קשור לדרך בה אני מסתכלת על עצמי במראה, מתיידדת עם מי שאני, מקבלת את מה שכנראה כבר לא אהיה. וזה בסדר.

"חמישים ואחת וחצי זה כבר ממש גדול" אני אומרת לעצמי, בלא מעט גאווה. ממש לא מובן מאליו, בעיני. עברתי עד לכאן דרך רצופת רגעים ואנשים שמרובם למדתי משהו, והשיעורים הכי משמעותיים שעברתי היו באותם מקומות אליהם הייתי שמחה שלא לחזור.
בדיעבד –  הכול היה חשוב, בעל משמעות. השנים האלה טעונות  הקשרים, מילים, תמונות, עומק, ידע, זוויות מבט. כל אלה הם הרכוש האמיתי שלי, מה שהביא אותי לרגע הזה.

>> בטור הקודם שלי: 32 שנה לספר הראשון שלי

>> למתחם בעד עצמי