לפני כמה ימים מצאתי את עצמי עומדת בתוך מעלית קטנה, כשלידי עומדים ילד קטן ואמא שלו. הילד הסתכל עליי, ואחרי כמה רגעים התקרב לאמו ולחש לה: "מה יש לה בשיניים?". כנראה שהוא עוד לא ממש למד איך לוחשים.

אמא שלו התחילה לזוז בחוסר נוחות ונראה היה שהיא רוצה שהאדמה תבלע אותה. חשבתי להתעלם, אבל בסוף, כיאה לבחורה בגילי, הסתכלתי לו ישר בלבן של העיניים ועניתי: "זה גשר, חמודי", וחייכתי חיוך נבוך. האמת הייתה שרציתי לתת לו סטירה בפרצוף החמוד שלו.

עוד בערוץ הנשים:

"יסתכלו עלייך כמו על מצורעת"

אז כן, אני בת 24 ויש לי גשר בשיניים. זהו, אמרתי את זה. זה נשמע כמו קללה איומה, ולפעמים באמת נדמה לי שהפכתי לענק הירוק בגרסה הנשית שלו, אבל האמת היא שמדובר, בסופו של דבר, בסך הכל בחתיכת ברזל. חתיכת ברזל שכאשר היא תסיים את תפקידה אני אראה כמו פרסומת מהלכת לקולגייט.

איש חכם אחד אמר לי פעם, שהפנים הם כרטיס הביקור שלנו. אתה יכול להיות הכי מצליח וחכם שיש, אבל ברגע שתפתח את הפה ויתגלה שיש לך רווחים, או במקרה הקיצוני שיניים ששיחקו כסאות מוזיקליים, ישר תהיה מתויג בתור משהו שלילי, פחות טוב. אפילו חריג.

אפשר לומר שהחיים שלי ממש נחלקים לשניים: אלה שהיו לפני הגשר, בהם שלט חוסר ביטחון מוחלט בכל מה שנוגע לפה, לרווחים ולחיוך, ואלה שאחריו, שגם הם הכילו חוסר ביטחון - אבל לפחות זמני. בשנייה שהתקבלה ההחלטה לעשות גשר, החיים שלי השתנו. התחלתי לחלום על עצמי עומדת מתחת לחופה, מחויכת מכף רגל ועד הינומה.  

היו כאלה שהרימו גבה, נחיר או שפה. "למה את צריכה את זה", "את גדולה מדי בשביל זה", "את לא באמת רוצה שיסתכלו עלייך כמו מצורעת ברחוב", "למה נזכרת רק עכשיו" ועוד כאלה ואחרים. אבל אני ידעתי מה אני עושה והלכתי עם זה עד הסוף.

הגשר שלי ואני

זה היה קשה פיזית וגם נפשית. כל צחוק ששמעתי, קישרתי ישירות אליי ואל הדבר החדש שמורכב לי בפה. לימדתי את עצמי לדבר בצורה כמעט בלתי נראית, תמיד לשים את היד על הפה כשאני צוחקת או פשוט לשתוק. התמודדויות חדשות צצו בכל יום, החל בכאבים עזים וכלה בצורת האכילה החדשה שיש לסגל (ראו ערך אכילת זקנים); גם החבר החדש שנכנס לתמונה לא הפך את החיים לקלים יותר. שנה וחצי היינו יחד, הגשר ואני, בלתי נפרדים בעליל. בסופה של התקופה הסתבר לי שדי התחברנו, והפכנו ממש לאחד.

אין תמונה
מחייכת כל הדרך אל החופה. שיר ביום החתונה

הגשר שינה בי משהו - ולא בהכרח פיזי. למדתי שללכת לפעמים נגד הזרם יכול בהחלט להוביל לאושר, ושלהקשיב לאני הפנימי שלי כי זה מה שחשוב באמת. החוויה הזו נתנה לי המון חיזוקים לעתיד. גיליתי שנתתי לאחרים במצבי ביטחון ללכת ולעשות גם גשר, והיו אפילו כאלה שהרחיקו לכת ועשו גשר בצבעים הכי סטייל.

אין מה לעשות, מבחינתי כדי לתחזק חזות אסתטית צריך לסבול מעט. הגשר, למרות שהוא מכאיב מוות, גרם לי להרגיש מדהים. זה מתבטא בדבר קטן, כביכול  - בחיוך. יש המון אנשים שעבורם חיוך הוא עולם ומלואו, ובמקרה שלי הגשר הוא שנתן לי את היכולת לחייך מבלי לחשוש. החיוך הוא המתנה הכי טובה שיכולתי להעניק לעצמי. הוא האושר בהתגלמותו.

>> בחנו את עצמכם: איזו חתונה מתאימה לכם?