בשעה 17:00 בדיוק, התייצב במשרדי הבוס הצעיר שלי. אני לא סתם אומרת צעיר. בן שלושים וחמש שהחליט להתחתן עם העבודה שלו. "את עוד פה?" הוא שאל, כאילו לא יודע שאני האחרונה שיוצאת כמעט בכל יום בעשרים שנה האחרונות. "כן, מסיימת כמה דברים והולכת" אמרתי.
"אני צריך להזכיר לך שהיום יש לך יום הולדת? קדימה, אם כבר לצאת מוקדם אז היום", הוא אמר ונעלם בהמשך המסדרון. רציתי להגיד לו שמוטב ולא היה מזכיר לי שאני כבר בת חמישים. שהחרדה והמתח שהגיעו עם ההבנה שאני בת חצי מאה לא עושים לי נעים בימים האחרונים. הפנים היפות והצעירות שהיו לי מסתתרות מאחורי קמטי הזמן, וכל הילדים שמגיעים לעבוד פה עם הסיפורי דרום אמריקה שלהם לא גורמים לי להרגיש צעירה יותר. הטלפון צלצל, והתמונה של בעלי עם הילדות הופיעה.
בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה – רק לא מסיבת הפתעה
"היי" עניתי באדישות. "היי יפה שלי, את זוכרת שאנחנו חוגגים הערב?", הוא שאל ושמעתי את החיוך נמרח על פניו. איתן איתי מאז הצבא, המאהב והחבר הכי טוב שלי. "כן, אבל בבקשה אל תגזים. לא בא לי חגיגות. רק אנחנו והבנות". כל מה שרציתי היה לחגוג במועדון הכרית, אבל לא יכולתי להגיד לו את זה. לא היום.
כשהגעתי לרחוב שלי שבדרך כלל ריק, הופתעתי לגלות עשרות מכוניות חונות בכל מקום. כעסתי על איתן שלא הקשיב לי ואירגן מסיבת הפתעה. פתחתי את השער וחיכיתי לשמוע את צעקות השמחה, אבל במקום עוגות ראיתי את אותו עומד בחצר עם מזוודה ומבט של חופש.
"עזבי אותך ממסיבות יום הולדת. בואי נטוס מפה. קניתי לנו זוג כרטיסים ליפן". המילים שלו היו לי כמו מוזיקה לאוזניים. כל כך רציתי קצת זמן לעצמי, זמן לעצמנו. "אז מה פשר כל המכוניות פה?" שאלתי, מחכה שיצוצו הפרצופים מכל עבר בצהלולי מזל טוב. "יום הולדת ליעקב השכן. אשתו הזמינה את כל המשפחה". שחררתי אנחת רווחה ונתתי לזרועות שלו לאסוף אותי אליו בחיבוק שעוטף ומגן עלי מכל המחשבות שליוו אותי היום.
ואז הגיעה ויקי
איתן אהב את הקמטים שהתווספו לחיי, ליטף אותם בעדינות ואמר לי שכל קמט הוא עוד רגע מאושר שנחרט בפנים שלנו. בכל פעם שאמרתי לו שאני רוצה לעשות ניתוחון קטן הוא נעמד על שני רגליים אחוריות והתעקש שלא אעשה. שאני הכי יפה ככה, והוא לא רוצה שאשתנה. והוא צדק. אז לא עשיתי, אבל עדיין הציק לי... אז ביקשתי ממנו לעצור בדרך לשדה בחנות הפארם שליד הבית, כדי שאתחמש בכמה מוצרים שאיתן כנראה לא מבין בהם במיוחד. היום אני בת 50, ובא לי לפנק את עצמי.
בין המעברים המוארים והמלאים בשמות של מותגי קוסמטיקה חייכה אלי מישהי ושלחה מבט שנראה כאילו היא מבינה בדיוק מה אני עוברת. כמו פרפר לאור, נמשכתי אל הדוכן שלידו היא עמדה. "היי, אני ויקי" היא הייתה גבוהה, אצילית ויפה."היי" עניתי.
היא הביטה עלי ונתנה לי את האבחון הכי מדויק ששמעתי אי פעם. אמרה שהעור שלי מהמם, אבל לא יזיק לו קצת עזרה. אחר כך היא הצביעה על צנצנת סגולה ואמרה לי שזה בדיוק מה שאני צריכה. "תכירי את מעיין הנעורים" היא אמרה בביטחון, ואני הרגשתי את העקצוץ שמגיע כשאני רוצה לנסות משהו חדש. מלאה באנרגיות וסט שלם מסדרת רנרג'י של לנקום נכנסתי אל האוטו ויצאנו לעבר שדה התעופה. איתן לא שאל שאלות, רק חייך והגביר את הרדיו שבדיוק ניגן את BLOWING IN THE WIND שאני כל כך אוהבת.
בשבוע שלאחר מכן חזרנו להיות איתן ואורנה בדיוק כפי שהיינו לפני שלושים שנה: יצאנו לברים, צחקנו עד שכאבה לנו הבטן, אכלנו וטיילנו בכל מקום ביפן. משוק הדגים שקמנו אליו ב04:30 כדי להספיק לראות את הררי הטונות הטריות ועד למקדשים הכי יפים שהעין יכולה לדמיין.
כשחזרנו לארץ, הימים עברו ואיתם החרדות שהיו לי. בכל יום הקפדתי להשתמש במוצרים שקניתי, בדיוק כפי שויקי אמרה לי להשתמש בהם. אחרי חודש הרגשתי איך העור שלי הפך חיוני יותר. באחד הערבים החלטתי להפתיע את איתן עם ארוחה במסעדה יפנית.
"למה את מחייכת?", הוא שאל בזמן שהמלצר מזג לנו סאקה. "סתם" אמרתי, והרגשתי את האוויר בריאות. "אני שמחה שיש לי אותך. שיש לנו את הילדות שלנו. שאנחנו בריאים ושלמים ושהכל בסדר." משהו בפנים שלך שונה, לא יודע להגיד מה". הוא אמר והעביר עליהם יד מלטפת.
"אתה יודע איך אומרים. האהבה היא האיפור הטוב ביותר", אמרתי והרגשתי מאוהבת. באיתן. בילדות שלי. בטיול ליפן. בגיל שלי. ובמעיין הנעורים הסודי שמצאתי.