"מה הכי מפריע לך בפנים שלך?" שאל אותי ד"ר נמרוד פרבר אחרי שהושיט לי את המראה. "תני לי לדייק: במה את מבחינה, במה היית רוצה לטפל?". העמדתי פנים שאני חושבת על זה למרות שידעתי מה התשובה. אני מזדקת. אני בת 35 ונראית משמעותית יותר מבוגרת מחברות שלי. קמטי המצח שהולכים איתי מגיל שש בערך מפריעים לי, קמטי הצחוק מעמיקים עם השנים, השקעים הקלים שנוצרו בצידי הלחיים לא מחמיאים לי ובאופן כללי העור מתחיל את המסע כלפי מטה. מתוך הרשימה הזאת בחרתי בשני סעיפים, והעברתי את אליו את רשות הדיבור.
 
למזלי, פרבר חס עלי הרבה יותר מאשר שאני חסתי על עצמי. הוא לא נתן בי את המבט המאיים הזה שנותן בי רופא השיניים שלי בכל פעם שאני פותחת את הפה, ולא התחיל למנות את כל הפגמים שאני הבחנתי בהם. במקום זאת הוא החמיא לי ואמר שלדעתו המשימה העיקרית היא להעיר קצת את הפנים.  "את אולי לא מרגישה עייפה, אבל את נראית קצת עייפה". הוא ביקש שאמשיך להסתכל על עצמי במראה והחל להסביר על השיטה שבה הוא רוצה לטפל בי, שיטת שמונה הנקודות שניסח הפלסטיקאי הברזילאי ד"ר מאוריציו דה מאיו.
סנדי בר לג'יבידרם (צילום: יניב אדרי)
סנדי בר, הפרזטורית של ג'ובידרם, | צילום: יניב אדרי

בגדול, מטרת השיטה היא להשיג מראה כמה שיותר טבעי בזמן קצר. במילים אחרות, לא לשנות את תווי הפנים או מאפיינים הפנים - אלא להצעיר ולרענן את המראה. לכן, בניגוד מוחלט למה שחשבתי שאעבור במרפאה - פרבר הסביר שהוא לא יזריק לי ישירות לתוך הקמט, אלא יחדיר את חומר המילוי לשמונה נקודות אסטרטגיות שמרימות את הפנים, ועל הדרך מותחות קצת את העור. חומר המילוי שבו בחר להשתמש הוא חומצה הילארונית של מותג ג׳ובידרם של חברת אלרגן העולמית (החברה הגדולה ביותר בתחום האסתטיקה הרפואית).

בתום סשן של צילומי פנים מכל זווית אפשרית, ניגשנו לטיפול. כואב? כן. זה קצת כואב, אבל לא כמו הסרת שיער בשעווה, לא כמו טיפול שורש ובטח שלא כמו לידה. מלבד זאת, ברגע שהכאב עבר את סף ה"לא נעים לי" והתקרב ל"אאוץ'!", פרבר עשה הפסקה ושוחח איתי על האפשרות להמשיך לנקודה הבאה. ההחדרה הראשונה היתה קרובה יחסית לאוזן ויכולתי לשמוע את החומר נכנס לי מתחת לעור. זה היה הרגע היחיד שבו פתאום חששתי. הרגשתי פתאום כמו קלישאה של אישה בלה על מיטת הטיפולים בקליניקה של תעשיית הרשע. אבל פרבר השרה עלי ביטחון והיה רגיש כשם שהוא היה מקצועי, אז המשכנו בטיפול.

ג'ובידרם
שמונה הנקודות

זה מלכוד מרגיז שכנראה כולנו כלואות בו במידה זו אחרת: מצופה מאיתנו להיראות טוב יותר, ואנחנו באמת רוצות להיראות טוב יותר (גם גברים רוצים להיראות טוב יותר) אבל בשום אופן אסור לנו להראות שאנחנו אשכרה עושות משהו לגבי זה: אסור להתאמץ ובטח שלא להוציא על זה כסף. זו צביעות חברתית שמטרתה לא ברורה, אבל התוצאות שלה דווקא כן: תחושת תסכול אשמה נשית תמידית. או שאת לא עומדת בסטנדרטים של אידאל היופי - ואז את "מוזנחת", או שאת עומדת בהם - ואז את "פתטית". הדרך היחידה לצאת מהתסבוכת היא היא לבחור את המלחמות שלך, ואני החלטתי להתעלם מהמסרים הסותרים.

אחרי שסיים לטפל בצד אחד, פרבר שוב הושיט לי את המראה כדי שאראה את ההבדל בין ה"לפני" וה"אחרי", וגם את ההבדל בין שני הצדדים. הסתכלתי ולראשונה בחיי הבנתי את הנשים שמתמכרות להזרקות. הצד השמאלי, שעד לפני חמש דקות היה הצד הרע והלא פוטוגני שלי - חזר חמש שנים לאחור. נראית רעננה. עירנית יותר, זוהרת יותר. שאלתי את עצמי למה קניתי קרמים כל השנים האלה במקום ללכת להזריק (וגם כאן התשובה היא כנראה: נורמות חברתיות).

ג'ובידרם
ישראלית בת 28 שעשתה את הטיפול של 8 הנקודות

העניין הוא שהשינויים עצמם היו מזעריים, כל כך מזעריים שכשחזרתי עוד באותו יום למשרד אף אחד לא שם למשהו שונה. המחמאות לעומת זאת, התחילו להגיע אחרי שבוע בערך (אז החומר "נכנס לפעולה") - ולא נפסקו עד היום (עברו כבר חודשיים). "את נראית כאילו עשית סקס הבוקר", "ישנת טוב הלילה, הא?", "את נראית הרבה יותר בריאה" (לפי פרבר, הטיפול אמור להחזיק אצלי מעמד כשנה וחצי). כשגיליתי להם שעשיתי הזרקות הסתכלו עלי כאילו יצאתי מדעתי. "בגילך? זה משהו שעושים בגיל ארבעים".

סנדי בר לג'ובידרם (צילום: יניב אדרי)
בר וד"ר מאיו | צילום: יניב אדרי

אז לא. זה לא משהו שעושים בגיל ארבעים. זה משהו שעושים כשאת רוצה וכשיש לך את האפשרות לשלם על כך. הטיפול שאני עברתי מוערך בכשבעת אלפים שקל, כשהמחירים לטיפול בשיטת שמונה הנקודות נעים בין 5,000 שקל ל-12,000 שקל. האם זה משוגע להוציא כל כך הרבה כסף על שינוי כל כך קטן? בהחלט כן. אחרי הזרקות את לא אמורה להיראות כמו מג ראיין או רנה זלווגר - את פשוט אמורה להיראות טוב יותר.