העיתונאית שלי טפיירו, שראיינה לפני שבוע את אביעד משה, הסבירה שהרציונאל שעמד בבסיס הראיון היה "להביא את הכרוניקה הנוראית של מי שביצע מעשה כה חמור למרות שנחשב לאדם נורמטיבי". האם אביעד משה, גבר שניסה לרצוח באכזריות את אשתו, שירה איסקוב, בנוכחות בנם המשותף בן השנתיים, ולא הצליח רק כי השכנים התערבו – הוא גבר נורמטיבי? או שמא התגובה האוטומטית לכנות אותו פסיכופט מטורף ולאחל לו מיני עונשים כירורגיים שוללי גבריות ופוריות היא הנכונה?

השאלה הזו כואבת לי כגבר. היא מותחת אותי בין שני קצוות – מצד אחד התנערות מכל קשר לגבר כזה, שממיט קלון על כל הגברים והופך אותנו לרוצחים פוטנציאליים עד שתוכח חפותנו. מצד שני, כמי שעובד עם גברים וזוגות סביב כעס וזעם, אני מנסה להבין את המנגנון שהוביל אותו אל התקף הזעם ולהבין אם זה אירוע שיכול לקרות לכל גבר נורמטיבי, כביכול.

צפיתי בפרק הראשון של "עובדה" עם שירה איסקוב שמספרת את סיפורה ואת סיפור הזוגיות שלה ושל אביעד משה באופן מעורר השראה. שמעתי גם את הריאיון הגנוז עם אביעד משה בכאן 11. משה טוען בקול צלול ובטוח שדבר כזה יכול לקרות לכל בן אדם נורמטיבי. הוא טוען שהוא הקורבן שסבל במערכת היחסים, ושזה לא שהוא חלם איזה חלום או היה בהתקף פסיכוטי וניסה לרצוח אותה ללא סיבה. הוא אומר שזה היה רגע של איבוד עשתונות ושליטה. במילים שלו אפשר לשמוע שהוא מתרץ את התקף הזעם שלו כהתקף בלתי נשלט על רקע רגשי. לכאורה, אם איסקוב לא הייתה מייצרת את הסיבה - זו לא היתה התוצאה. וזה מה שעושה כל גבר עלוב - מאשים את הקורבן.

אם אחבר בין הסיפורים של אביעד ושירה, ואתמקד במה קרה לאביעד באותו ערב ראש השנה, אני יכול לשער שיש כאן מקרה קלאסי של התפרצות זעם. סיפור ההתפרצות יושב באופן מדויק על "מעגל האלימות" שתיארה הפסיכולוגית לינור ווקר ב-1979: הדחקה > טריגר > התפרצות > רגיעה > אשמה > פיצוי.

ברקע הזוגיות של שניהם יש המון, כך נראה לי, פחדים וכשלים תקשורתיים הדדיים. היה אירוע אלימות פיזית של אביעד כלפי שירה, בעתיו הוא הורחק מהבית לשלושה ימים. הייתה, על פי הבנתי, אלימות מילולית קשה מצד שני הצדדים, כולל העלבות והקטנות. היה מעבר דירה למקום מבודד ומרוחק ממשפחה וחברים. והיה איום בפרידה חד-צדדית מצידה של שירה.

אני יכול לזהות בסיפור הזוגיות המון סיבות שגרמו למערכת היחסים הזו לבעבע. אבל אם נחזור להתמקד באביעד, אפשר אולי לשער כי צרכים כמו ביטחון, שייכות ונראות לא באו על סיפוקם, וכי מכלול שלם של רגשות לא באו לידי ביטוי על ידי תקשורת טובה ורגועה, והתחילו לייצר דחק של עלבון, תסכול, בושה, השפלה, נטישה, חוסר אונים, חוסר וודאות ועוד.

בסיפור ששירה מספרת על מה שהתרחש בערב ראש השנה אני יכול לזהות כמה טריגרים שגרמו להתפרצות. "טריגר" הוא למעשה הניצוץ שמדליק את הפצצה המתקתקת. זהו מצב שבו התוקפן אומר לעצמו: "עד כאן. את זה אני לא מוכן לסבול יותר". התשדורת הזו מאותת לגוף שאפשר לשחרר חסמים ולתקוף כדי שיוכל להגן על עצמו מפני כאב מאד גדול שעומד להגיע. כאב שייתכן שנחווה בעבר, וזו בעצם חוויה חוזרת שלו. מה שנקרא "חזרת המודחק".

"התפרצויות זעם מתרחשות מדי יום, גם על ידי גברים נורמטיביים וגם על ידי נשים נורמטיביות. התקף זעם הוא לא עניין מגדרי. מה שמשנה את התמונה ואת ההתייחסות זה אופן ההתפרצות והתוצאה שלה"

הטענה על איבוד עשתונות לא משכנעת, כי התקף זעם הוא לא התקף של חוסר שליטה, ההיפך הוא הנכון – התקף זעם הוא התקפה לצורך החזרת שליטה, במצב שבו יש חוויה בלתי נסבלת של אובדן שליטה. עוצמת ההתקף גם היא נשלטת ולעיתים אף מתוכננת מראש. בחוויה של אביעד הוא כנראה הרגיש שהוא חייב לעצור את שירה מלעזוב אותו עם בנם המשותף. אל מול הפחד הזה כל הכפתורים נלחצו. בצומת ה-T שבין בריחה (Flight) או התקפה (Fight) התקבלה פקודת ההתקפה.

אם ההתפרצות היתה באה לידי ביטוי לדוגמא ביציאה של אביעד מהבית וזריקת מפתחות הרכב לבור הביוב הקרוב, או אפילו בהתפרצות זעם אלימה כלפי הרכב עד כדי השבתתו - זה היה יכול להיות אירוע שלא היה מקבל אפילו כותרת משנית בחדשות. אירועים כאלו מתרחשים מדי יום, גם על ידי גברים נורמטיביים וגם על ידי נשים נורמטיביות. התקף זעם הוא לא עניין מגדרי.

מה שמשנה את התמונה ואת ההתייחסות זה אופן ההתפרצות והתוצאה שלה.

אופן ההתפרצות יכול לרמז על הרגש שהודחק – התפרצות כזו אכזרית עלולה אולי להעיד על חוויה של חוסר חמלה. ריטוש פניה של שירה הוא אולי מענה לפחד שהיא תעזוב אותו כי היא צעירה ויפה. אכן פתרונות זוועתיים יש לתוקפן בעת התקף הזעם.

אך מה שחשוב להבין זה שהפתרונות האלו לא הופיעו יש מאין ברגע ההתפרצות או ברגע של אובדן השליטה המוחלט. הפתרונות האלו התחילו במחשבה שהתקבלה על ידי מערכת קבלת ההחלטות הפנימית כלגיטימית ומעשית - בין אם ממוחו הקודח, ובין אם על ידי "השראה" מידיעה על רצח בחדשות, או משיחה עם חבר שתוי ואידיוט. כלומר, על בסיס אירועי הפרקים הקודמים בין בני הזוג, יחד עם החמרת המצב במהלך המריבה הנוכחית, האפשרות של כליאה ואלימות פיזית עד כדי פגיעה קשה ואף רצח – קיבלו אישור במוחו של אביעד. וזה לא נורמטיבי כלל וכלל!

קבלת ההחלטות של אביעד סימנה את האפשרות הזוועתית הזו כאפשרות מעשית והוא החליט להוציא אותה אל הפועל. גם אם זה התקף רגשי ולא פסיכוטי, כטענתו, זה בוודאי לא נורמטיבי. לפחות הוא לא יוכל לטעון לחוסר שפיות זמני.

הרוב המכריע של הגברים שיעמדו בסיטואציה דומה ימצאו דרכי התמודדות אחרות שאינן פוגעניות.

להכות אישה עם מערוך, לשבור לה את השיניים, לחתוך לה את הפנים ולדקור אותה שוב ושוב בפלג גופה העליון, תוך כדי צרחות שיפסיק - וכל זה ליד פעוט בן שנתיים, זה לא נורמטיבי בשום דרך וצורה. זה אכזרי. אכזרי מאוד. זה בלתי נסלח.

שירה איסקוב נחשפת בפנים גלויות (צילום: מתוך עובדה, קשת 12)
מה שעשה אביעד לשירה הוא מעשה אכזרי ובלתי נסלח | צילום: מתוך עובדה, קשת 12

אני מעודד גברים ונשים שמרגישים שהם כלואים במעגל של התפרצויות הזעם, או שבראשם חולפות תמונות וסצנות של תגובות אלימות מדומיינות, לפנות לקבל עזרה רגשית. מתחילת הקורונה הצטרפתי כמנחה מעגלי תמיכה בסדנת "לכעוס נכון" של עו"ס (MSW) תמיר אשמן. בסדנה אנחנו פוגשים זוגות ויחידים ועוברים איתם מסע ללמידה של שפה חדשה. שפת השיתוף והרגש, מתוך מתן אמון ורצון ליצור קרבה. בסדנה אנו עוזרים לזוגות להטמיע שפה חדשה ביחסים שלהם, שפה של תקשורת מקרבת. הבונוס – זה עובר גם אל הילדים.

צחי הררי הוא מנחה מעגלי גברים ומטפל באמצעות הטבע, בוגר הקורס השנתי להכשרת מנחי מעגלי גברים בביה"ס לעבודה סוציאלית באונ' ת"א  

בחמישי הקרוב אחרי החדשות בקשת 12 ישודר בעובדה חלקו השני של הסרט של בן שני על שירה איסקוב, "נשארתי בחיים"