מלחמות לא באמת מסתיימות הן רק מופיעות בחיים בכל מיני צורות משונות. בויקפידיה כתוב שמלחמת יום הכיפורים נגמרה ב24 לאוקטובר 1973. זה נכון אולי מבחינה מדינית, ואולי אפילו נכון מבחינה היסטורית אבל האמת היא שהמלחמה היא הווה מתמשך. היא נכנסת לחיים מתי שמתחשק לה, ולפעמים היא פשוט יושבת באמצע החיים ומתזכרת אותנו על קיומה בלי התראת צבע אדום ובלי פריצה למהדורות החדשות.

המלחמה בחיים שלי התחילה כשהייתי בת שנה וחודשיים. היא תפסה את אמא שלי, את אחי ואותי והצטרפה למשפחה שלנו – והחליפה את אבא שלנו. הוא הלך והיא נשארה  - כי זה טבען של מלחמות – להישאר.

היא נשארה כשהלכתי לגן וסיפרתי שאין לי אבא כי הוא מת במלחמה, והרגשתי חשובה וגבוהה לפחות כמו הילד הג'ינגי החמוד שהיה הכי גבוה בגן, למרות שהיה לו אבא.

היא נשארה כשנסעתי עם אחי ביום הזכרון להר הרצל במוניות אביב עד לצומת של הקיבוץ, ואז סבא שלנו אסף אותנו ונסענו יחד עם כל המשפחה בטיולית ואכלנו תפוחי דלישז ורוגלך שסבתא שלי הביאה.

היא נשארה כשהבנתי שמה שיש לרוב החברות שלי, אבא, אין לי. ואפילו שהוא חתיך וגיבור ויפה ושהמדינה חושבת שהיא מחליפה אותו ונושאת אותי על כפיה בקייטנות, תשלומים ופסיכולוג לכל החיים, המציאות האמיתית היא שאני לא יכולה לקרוא לאבא שלי שיגן עליי כשמישהו פוגע בי, או סתם לשבת עם אבא שלי ולהתייעץ איתו. אפילו לריב עם אבא שלי אני לא יכולה, אז במקום זה אני רבה עם המלחמה, מתייעצת איתה ולפעמים אפילו משלימה איתה.

המלחמה נשארה כשקראנו כולנו לילדים שנולדו לנו בשמו של אבא שלי. היא נשארת כשיש לי חברים בני שבעים ושתיים (החברים שלו...) ששולחים לי הודעות וואצאפ על פוסטים שאני כותבת בפייסבוק ואפילו נוזפים בי לעיתים.

נזכרתי בה יום אחד כשבת הזוג שלי השתמשה בטלפון שלי וחיפשה "אבא" "אין לך אבא בטלפון?!" היא אמרה לי " אין לי גם אבא בחיים" אמרתי לה וצחקנו – כי מלחמות למי שמכיר אותן שנים יכולות להצחיק נורא.

קברו של יוסף צבי יעקבס (צילום: יסכה אופנהיים)
"מלחמות מחלחלות לתוך החיים בדרכים מוזרות ומשונות ומזכירות לנו כל הזמן בכל מיני עוצמות את קיומן" | צילום: יסכה אופנהיים

בואו נדבר על הנזק - ולא רק על הזיכרון

חוש ההומור שלי הוא של המלחמה  – אני יכולה להגיד לאנשים שאני נוסעת לבקר את אבא שלי וכשהם שואלים איפה הוא גר אני אומרת בהר הרצל, כשרופא בבדיקת סקר שאל אותי פעם ממה אבא שלי מת אמרתי לו שמאלרגיה למצרים (אותו זה לא הצחיק).

היא נוכחת בבחירות שלנו, היא נוכחת בתעסוקה שלנו ובפחדים שלנו, היא נוכחת כשאני שולחת את הילדים שלי לצבא גאה ומבוהלת וגם כועסת על המדינה הזו שמשאירה לי את המלחמה על קרש הגיהוץ עליו ניתנה מדינת היהודים עם מדי א'.

מלחמות לא נגמרות מתי שכתוב בויקיפדיה וגם לא מתי שגנרלים ומדינאים מחליטים על הפסקת אש. הן לא נגמרות לעולם! הן מחלחלות לתוך החיים בדרכים מוזרות ומשונות הן נשארות לגור בחיים של המעגל הראשון ושל המעגלים הנוספים של האחים ושל הילדים של האחים הן עומדות באמצע המעגל כמו מונומנט חוצפן ומזכירות לנו כל הזמן בכל מיני עוצמות את קיומן.

חלי יעקבס (צילום: יסכה אופנהיים)
"איזה ילדים ואיזה אמהות מסתובבות פה ברחובות כשהן נושאות בתוכן מלחמה?" | צילום: יסכה אופנהיים

ועל זה הייתי רוצה שנחשוב ביום הזיכרון הזה – לא על האתוס ולא על הפאתוס, ולא על הגאווה הלאומית ואפילו לא על העצב והאובדן או על החיילים היפים במסגרות השחורות מתחת לכריות האבן הצבאיות, אלא על החיים בצילה של המלחמה.

אני רוצה שנתעכב על הנזק ולא על הזיכרון, על המשמעות המבלבלת של חגיגות יום הזיכרון ועל מה שקורה דקה אחרי שהדגל חוזר לראש התורן – איזו מין חברה צומחת פה, איזה ילדים ואיזה אמהות מסתובבות פה ברחובות כשהן נושאות בתוכן מלחמה – מה העומק של חיים בתוך מלחמה?

זו לא קריאה לאור ואהבה וגם לא קריאה מנותקת מהמציאות שבה אנחנו חיים - זו קריאה להסתכלות אחרת על המקום שאנחנו נותנים למלחמה ובעיקר על המקום שהיא לוקחת, על החיים עם מלחמה נוכחת במציאות, כמו עבר מתמשך וארוך שחי בתוך ההווה וכנראה גם בתוך העתיד.

הכותבת היא מנכ"לית תיירות ניר דוד, יזמת חברתית, מנהלת שותפה בקהילת הפייסבוק דתיות עסקיות מדברות ויתומת מלחמת יום הכיפורים