כשסאגת MeToo התחילה, אני ואקטיביסטיות שקרובות אליי, לא ממש מצאנו את עצמנו בתוכה. כן, גם אותנו הטרידו, גם אותנו תקפו, אבל ההאשטאג לא נגע בנו והשיח סביבו היה נראה לנו מיושן ועייף. אולי בגלל שהיה לנו קשה להתחבר למשהו שנראה מובן מאליו. הרי כמה פעמים היה צריך לכתוב את המשפט "אחת מתוך אחת" כדי שהוא יושרש במרכז השיח כמו MeToo? כנראה שהתשובה טמונה במתכון ייחודי שמורכב מטיימינג פוליטי ובשלות חברתית בטיגון עמוק. למרות ההשפעות העמוקות שיש לMeToo - ישנה הרגשה שמדובר באופנה, משהו שסקסי להתעסק בו, מוצר פלסטי שאוטוטו יורד מהמדף עם הטרנד האמריקני הבא.
אולי זה בגלל הסיקור שמגדיר את התופעה כ"קמפיין", כאילו לא מדובר בנשים, בפרי בוסר שסוף סוף הפך בשל, אלא בחברת פרסום פרובוקטיבית שממתגת מוצר. אולי כי הלפיתה ההוליוודית הופכת אותו למשהו שקורה לנשים לבנות ופוטוגניות בהמפטונס ולא לנשים מזרחיות בדיור הציבורי. למרות ש-MeToo הוא אקט סולידרי מובהק, ישנה תחושה שהוא מנותק הקשר, לא מחובר לתהליכים חברתיים, לא חברה שמקיאה מתוכה את הפגומים והנרצעים, אלא בתופעה מקרית.
השאלה היא, למה?
תופעת MeToo היא במידה רבה תולדה של ביקורת שהופנתה כלפי הנשיא טראמפ במהלך קמפיין הבחירות שלו. הוליווד שנתפסת כמעוז המפלגה הדמוקרטית וכאובססיבית בפולחן אישיות לאובאמה, הפנתה ביקורת קשה כלפי ההתנהגות המינית הפוגענית של טראמפ. אין זה מקרי שנעשה בדק בית בהוליווד מיד עם בחירתו.
הכביסה המלוכלכת של ההפקות ההוליוודיות כובסה בכיכר העיר לעיניי כל, אחרי שנשים שכוחן אינו ניתן להכחשה אמרו דרשני. כאן בארץ, כבר הבשילו התנאים בקבוצות הנשים העצומות בפייסבוק לדבר את הסקאלה של ההטרדות והתקיפות המיניות. כל אחת ואחד מיקמו עצמם בהתאם, לאחת הבוס תפס את התחת, את השנייה הפחידו ברחוב חשוך, את השלישית תקפו בבסיס הצבאי והרביעית קמה בבוקר ערומה ומטושטשת.
בחוגים פמיניסטיים, קל לראות את התופעה כהתפרצותו של הר געש מנומנם שלבה רותחת הצטברה בגרונו. כשריס וויתרספון ואופרה ווינפרי מגדירות עצמן כפמיניסטיות בגאווה, אנו, האקטיביסטיות הפמיניסטיות, חוטאות להאמין שMeToo היא מחאה פמיניסטית מובהקת. אבל האמת היא, שהיא לא.
כדי לאפשר חיבור רחב שחוצה מגדרים ומעמדות, התקשורת, בין אם במהדורות החדשות ובין אם ברשתות החברתיות, הרחיקה את המושגים הפמיניסטיים מתופעת MeToo. כלומר, במכוון, אנשים אומרים שהם תומכים בחשיפת הטרדות מיניות ובהבאת פוגעים לדין, אבל הן\ם לא פמיניסטיים.
האמירה הזאת מנתקת את MeToo מהערכים שפעילות ופעילים נלחמו כדי לספק בסיס לקיומה. ללא בסיס היסטורי ותאורטי, כלומר ללא הקשר של תהליכים חברתיים ומאמצים פוליטיים בכל הזירות – "קמפיין" MeToo נותר המוצר הפלסטי, הקשיח, תלוי תקופה ומקום. וכשאין בסיס מאחד בין נפגעים ונפגעות מלבד עצם הפגיעה, לאדם הממוצע נטלי פורטמן נראית רחוקה שנות אור מהאישה הפשוטה ברחוב, גם אם שתיהן מתארות בדיוק את אותו דבר.
השאלה היא, מה הבסיס המאחד הזה? מה הוא הקשר בין נשים מלבד פגיעה מינית? MeToo עושה פעולה והיפוכה – מצד אחד, התופעה מתנערת מכל כותרת "פמיניסטית" ומצד שני היא מבהירה באופן חד משמעי שמדובר לא באדם אחד, אלא במערכת פוגענית, שזו היא הטענה המרכזית של הזרם הפמיניסטי הרדיקלי.
דוגמה לדיון במערכת המתרגלת תקיפה מינית ולא באדם פוגע, אפשר להדגים דרך הסרט "ספוטלייט", בו עיתונאים חוקרים את התופעה של ניצול מיני של קטינים על ידי כמרים קתולים. כשהעיתונאים מצליחים למצוא הוכחות למספר מקרים של פגיעה כזו, העורך שלהם מבקש "אל תחפשו אדם אחד, חפשו את המערכת". כלומר, עם כמה שמתחשק לנו לצייר מטרה אדומה על מצח של פדופילים, מה שחשוב הוא לבחון האם יש שיטה שמאפשרת להם לנצל בשקט.
המקרים האחרונים בתלמה ילין הם הוכחה ניצחת לכך שהסיפור הוא לא האדם הפוגע, אלא הטיוח של הסגל הבכיר, של מערכת מאפשרת המכשירה את השרץ. גם בסערת האונס המדוברת לפני שנתיים במקרי אונס באוניברסיטאות בארה"ב (מתואר בהרחבה בסרט התיעודי של HBO "אונס בקמפוס"), השיח החברתי עסק בכספים האסטרונומיים שמושקעים בהסתרה ובמאמצים הכרוכים בטאטוא מתחת לשטיח.
MeToo ממש מנפנפת בשלט עטור מנורות ניאון בוהקות שמדובר בשיטה, בריקבון מערכתי. אבל אנחנו, עם הראייה המצומצמת שמתרחקת מאידיאולוגיה פמיניסטית, מתרחקת מהכללות, ומתרחקת מההגדרות ועסוקה בייפוי ואסתטיקה, לא עוסקים לא במערכת ולא במעמד התוקפים ובכוח שלהם במערכת.
אם היינו מסתכלים על תופעת MeToo בעיניים מערכתיות, היינו מבינים שזה לא מתחיל ונגמר בהטרדה מינית. התפיסה החברתית של נשים היא כזו שקודם כל רואה בהן נשים ורק אז רואה בהן את כל השאר, את קודם כל אישה ורק אז תלמידה לאומנות, את קודם כל אמא ורק אז טייסת. התפיסה הזו היא מה שמאפשר הדרה באקדמיה ובטקסים של יום העצמאות, זה מה שמונע משוק התעסוקה לאפשר לגברים לחלוק בהורות.
MeToo עוד יכולה להוות את שריקת הפתיחה של תיקון עוולות מגדריות ומעמדיות, אך לשם כך, אנחנו צריכים וצריכות להפסיק להתייחס אליה כבלקאש לבחירתו של טראמפ ולהתחיל לראות בהכחלק מהגל הרביעי הפמיניסטי, חלק משרשרת של נשים לא נחמדות שיצרו תשתית חזקה כדי לשאת אותה.