האביב הגיע והוא לגמרי כאן, אין כמו האביב, מזג אוויר מושלם, מתנות ותלושי קנייה, אלרגיות וצינונים וכמובן סרטונים ויראלים של קטטות בבריכה.
ונמאס לי. נמאס לי מכמה שאנחנו נפיצים, כולנו, כבני אדם באופן כללי. אלימות ורבלית ופיזית כאחד שוטפים אותנו בהסלמה מאיימת ומפחידה כמעט בקצב הסטורי של אביבית בר זוהר. מה אני אגיד לכם, מזל שאי אפשר לקנות פה נשק בסופר. זה מרגיש כאילו אנחנו תמיד מאשימים את האחר, מחפשים את האוייב, האיום האיראני, החמאס, אנטישמים, והקלאסיקה של הקיץ - פליטים ומהגרי עבודה. תמיד הזר הוא האשם, תמיד יגיע אנטוגניסט מבחוץ, ולא תמיד אותו הקם הוא הבעיה. הבעיות בינינו, אותם הפערים נראים כאילו הם ממשיכים לקיים את עצמם, קרע אחר קרע. כאילו לא עברו 70 שנה.
ואיפה זה פוגש אותי, אתן שואלות? ובכן, לא מזמן ירדתי לחניון ליד ביתי. עייפה וסחוטה פניתי שמאלה בכניסה ובבום מוחלט המכונית שמולי נעצרה בלי שום אזהרה מוקדמת כשאני במרחק של סנטימטרים ספורים ממנה. למה היא עצרה? כי היא מצאה חניה מימין, והיה ממש, אבל ממש דחוף לעצור בחוסר אחריות ומבלי להביט במראה. צפרתי לה, ואז יצאה ונגלתה מהמכונית מפלצת PMS איומה שצרחה "עופי, עופי אחורה ברוורוס דחוף, למה אני רוצה להיכנס לחנייה הזאת אז זגזגי ממני".
לאחר שהצלחתי לתרגם את התחביר המדהים של המשפטים שהיא הרכיבה, הסברתי לה בעדינות שאני לא זזה עד שהיא לא מתנצלת בפניי על איך שהיא דיברה אליי. לאחר חילופי מילים ואף איום שהיא "תשים לי כף", היא סיננה לעברי "יאללה יאללה, 'סתכלי איך את נראית". וואלה, אני חושבת שאני נראית סבבה. רק לא הבנתי מה הקשר בין הנראות שלי, לטובה או לרעה, לבין יכולות הנהיגה שלי בחניונים וליחסי האנוש הבסיסיים שלי עם הזולת.
הסיטואציה הזו העליבה אותי. לא הבנתי איך היא הסלימה כל כך מהר מבלי ששמתי לב. עוד לא הספקתי להוציא ציוץ והיה נדמה שהיא כבר הייתה "חמה" עליי רק מעצם קיומי. היא בכלל לא ראתה אותי, ובאותה המידה יכולתי להיות אישה מבוגרת או נערה מבוהלת שהוציאה רישיון נהיגה רק לפני שנה. יודעות מה? גם יכולתי להיות עבריין או טיפוס חמום מוח שהיה לוקח את כל הסיפור הזה לקיצוניות אחרת לגמרי.
ועכשיו לבחירת המילים שלה: למה דווקא היא בחרה להעליב את המראה שלי? במה זה תרם לשיחה? איפה זה העניק לה נקודות בדיון או שימש טיעונים שלה כנגדי במי צודקת ומי טועה? ואולי שתינו טעינו? האם צריך לרדת לפסים אישיים שלא קשורים בשום צורה ליכולות הנהיגה שלי? הצצתי במראה והסרתי את משקפי הראייה שלי. המסקרה שלי נמרחה לגמרי. כן, ההתנהגות שלה ביאסה אותי, ולא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה אילו במקומי היתה נמצאת מישהי שסובלת מחוסר ביטחון ומדימוי עצמי נמוך.
בהיבט הפמיניסטי, אם גבר היה מדבר אליי ככה אז עוד מילא, כבר התרגלתי לזן הדושים של גברים חסרי ביטחון שמרגישים צורך לכופף לך את היד בשביל שהאגו השברירי שלהם לא ייפגע (ראי ערך הבחור שמתחיל איתך וכשאת מסרבת בנימוס את הופכת "לזונה מכוערת מי ייגע בך"). אבל לשמוע את זה מבחורה ביאס אותי. עצוב לי שאנחנו צריכות להעליב אחת השנייה, להשפיל ולהצביע על הפגמים בנו בשביל לגרום לעצמנו להרגיש יותר טוב.
הרי לקרוא לי מכוערת לא גרם לה להיות צודקת יותר, לא תיקן את צורת הדיבור הדוחה שבה היא בחרה לפנות לזרה מוחלטת, ובטח לא גרם לה להיראות יפה, אלא חשף אותה במלוא כיעורה.
יכול להיות שהיא הייתה בסתם יום מבאס, אבל אולי אם היא רק הייתה טורחת לצאת מרכבה, לפנות אליי ולומר "וואלה אחותי, יש מצב שאת נוסעת קצת אחורה? מצאתי פה חנייה, מה את אומרת?" הייתי נוסעת אחורה בשמחה, מאחלת לה יום טוב ואולי גם ממשיכה הלאה עם אותו החיוך ומדביקה בו מישהו אחר, שגם עליו עבר סתם יום מבאס.