נוטרדם, או בתרגום מילולי "הגברת שלנו", אף פעם לא הייתה הגברת שלי. והאל יודע כמה אני אוהבת את פריז.

פריז היא היהלום של אירופה. היא מרגשת ויפהיפיה. כל בניין שני שלה הוא תכשיט ארכיטקטואלי, המונומנטים שלה מרהיבים ומעידים על עבר עשיר ומפואר. בגנים רחבי הידיים שלה, בעיטורי פסלים משיש לבן ובריכות מים מעוצבות, עדיין אפשר להרגיש את ניחוח הרומנטיקה והפאר של מי שטייל בהם לפני מאות שנים. אין שני לשיק הפריזאי, לטיפוח של תושביה ולריחות של בשמיה.

צר לי לראות את שמי פריז מכוסים בעשן כבד. וצר לי על הצער של הצרפתים על שריפת נוטרדם.

אבל יש לי וידוי: אף פעם לא אהבתי את נוטרדם. אף פעם לא אהבתי את הארכיטקטורה הגוטית המאיימת שלה ואת מה שהיא מסמלת. "הגברת שלנו" עם הפיגורה המאסיבית שלה מסמלת את נוכחותה הכבדה והמוחצת של הכנסיה בצרפת (ובכל אירופה) של פעם.

לא במקרה הכנסיות בנויות לגובה והן רחבות מימדים. הכנסיה שלטה מאות שנים באירופה ביד קשה ומדכאה, וגם הארכיטקטורה שלה נרתמה להעברת המסר - שאיתה לא כדאי להתעסק. אדם שהיה עומד מול כנסיה יכול היה להרגיש את העוצמה שלה וכמה הוא קטן וחסר אונים מול המשטר הכל יכול שלה. גם נוטרדם ביטאה זאת, ובעוצמה שלא השתמעה לשתי פנים. המימדים שלה, הצללים שהשקעים שלה יצרו, המגדלים שפסגתם חדה כמו קידון, הדוקרנים במעלה המגדלים, הפסלים של דמויות דמוניות למיניהן - כל אלה מסמלים את אותה כנסיה ששלטה ביד רמה ואכזרית ורמסה כל מי שהתנגד למרותה הבלעדית, וביניהם נשים שהעיזו לחשוב ולדבר ויהודים רבים שנשרפו חיים עם ספרי התלמוד שלהם בכיכרותיה ועונו במרתפיה.

הכנסיה דיכאה את היצר ואיתו את היצירתיות. כך אירופה שרתה מאות שנים בקיפאון תרבותי ומדעי תחת משטר מטיל אימה באמצעות דיכוי ועינויים.

כנסיית נוטרדם, פריז (צילום: George Konig / Stringer, getty images)
צילום: George Konig / Stringer, getty images

כדי לשמור על עליונות כוחה, הכנסיה רדפה את כל מי שהחזיק בידע שהטיב עם האדם או חרג ממשנתה. כך במאה ה-16 וה-17 80,000 נשים, ברובן רווקות או אלמנות שלרוב ריפאו באמצעות צמחים, מצאו את עצמן מואשמות בכישוף ו-64,000  מהן הוצאו להורג, לרוב בעינויים מצמררים.

לדיכוי הזה של נשים היתה השפעה מכרעת על מעמדן. רק בתחילת המאה ה-20 הן הורשו לעסוק במקצועות של רפואה, וגם אז אך ורק כאחיות או במקצועות זוטרים. אז צר לי על הצער של הצרפתים ש"הגברת שלנו" שלהם קרסה, ויחד עם זאת מרגיש לי שסמל של רשע התמוטט לו. אני מקווה שהרשע יעלם יחד עם הסמל. ויש בי גם תקווה, שעם התמוטטות הצורה גם תוכנה יעלם.

הכותבת, פרנסואז מיקאל, היא מאמנת הוליסטית