ראיתי לפני כשלושה שבועות את הפוסט שהעלה על פני השטח את מעלליו של ארז דריגס. קראתי את כל התגובות בשרשור בסקרנות והנחתי שבטח גם אצלי באינבוקס מעלות אבק הודעות ממנו. אפילו לא טרחתי לבדוק. ביני לבין עצמי הגבתי באיזו ציניות. לא מתוך זלזול בנפגעות, מתוך עייפות מפרשיות. מאז שהסיפור התפוצץ רשמית, אכן בדקתי את תיבת ההודעות (ואכן כתב, אך לא הבשילה השיחה. עד כאן ׳המטרידן ואני׳).

מה הבעיה של הפמיניזם (על משקל השמאל) בעת הנוכחית? אנחנו שוכחות מה האנד-גיים. מטרת העל היא שוויון? אז כדי להגיע אליו יש לשאוף לפתיחות, חמלה והבנה בין שני הצדדים. כדי לאפשר לתחושות האלו להתקיים בהדדיות, חייבים לתת מקום למנגנון הכאה על חטא, מחילה והתנצלות. אין לי עניין בביקור השבועי בכיכר העיר, לצפות בלולאות החבלים מתמלאות בראשים. יש לי עניין בעתיד שבו לכולנו נעים, מכבד וטוב יותר זה עם זו.

מדובר באדם שמודע לבעיה, שעבר טיפול, שהתראיין בנושא, שכתב דמות שהציפה את העניין בסדרה בין הנצפות והמוצלחות שהיו כאן (ראיתם מה עשיתי פה?). אני לא אומרת שמגיעות לו מחיאות כפיים, ואני לא מקלה ראש בפגיעה שנשים חוו. אבל אני חושבת שאם דינו כדינם של קודמיו בעיתונים שעטפו את הדגים של לפני יומיים שלושה ולפני שבועיים שלושה - אז פספסנו משהו. לא הכל שחור ולבן - איפה החלק שבו אנחנו משאירות פתח להודאה, לסליחה, לטיפול ולשיקום?

כותב ברגישות, חסר רגישות

ההודעות המיידיות על ביטול השתתפותו בעונה הבאה של חזרות היא שיטת חינוך פרימיטיבית כמו מכה על האף לכלב. היא עושה נזק כי היא שמה את ארז דריגס תחת אותה כותרת עם פוגעים מינית אחרים ובכך מוזילה גם מהנפגעות.

בואו נעשה הפוך - שהסנקציה המופעלת עליו היא שיכתוב עוד עונה! כזו שתיאלץ אותו למקד את הסיפור בחוויה של אותן אלו שהטריד. שילמד להסתכל על המציאות מנקודת המבט הזו, שהקהל יראה וישמע את קולן. יש לו את נועה קולר לצידו ואני סומכת עליה שהיא תהיה יד מכווינה מצויינת.

זה אולי רעיון מטומטם, ואני בטוחה שחכמות ממני יכולות לחשוב על אלף רעיונות אחרים, אבל לגבי התלייה בכיכר העיר... אפשר להתחיל להטיל ספק בשיטה כברירת מחדל לטיפול באירועים מסוג זה. אני לא טובה בהיסטוריה, אבל נדמה לי שזו גישה שמגיעה מאותן תקופות חשוכות של ציד מכשפות ואנחנו בקטע של להתקדם.

שני דברים אנחנו יודעים להגיד על ארז דריגס: הוא כותב ברגישות מעוררת הזדהות ברמות הגבוהות ביותר, והוא הראה חוסר רגישות משווע לנשים. נראה לי שבמקום להוקיע אותו ואת פועלו, אפשר לתת לו הזדמנות לתקן, ללמוד להשתמש ברגישות שיש בו - כלפי נשים. אולי לא עכשיו, לא מיד. קודם כל המוגלה צריכה לצאת, אבל אפשר לחטא ולחבוש את הפצע. אם מזהים שהרקיבות לא מתפשטת ויש מקום להחלמה - לא צריך לגדוע את היד.