השבוע בחדשות שודרה כתבה שהביאה בין היתר את העדות של ליאת, אישה צעירה בשנות העשרים לחייה. ליאת סיפרה שבקיץ האחרון היא יצאה לבלות בתל אביב, ובמונית בדרך חזרה הביתה הציע לה הנהג בקבוק מים. היא זוכרת ששתתה כמה שלוקים, אבל משאר הלילה נשארו לה רק כמה זכרונות. היא הרגישה שאין לה יכולת לשלוט בגוף שלה, ונהג המונית וחבר שלו אנסו אותה. הדבר הבא שליאת זוכרת הוא שהתעוררה למחרת בבית שלה. היא פנתה לבית החולים, שם אמרו לה הרופאים שכנראה הוחדר לה סם אונס, שגרם לה גם לטשטוש ואובדן של הזיכרון.
הכתבת לי נעים דיווחה כי ליאת התלוננה במשטרה. הנהג והחבר שלו נחקרו, אבל אחרי כמה ימים שוחררו. השוטרת בתחנה הסבירה לליאת שכדי להוכיח שהמקרה לא היה בהסכמה, צריך למצוא ראיות שיתמכו בגרסה שלה. גם במשטרה יודעים שאחרי כמה שעות, בגוף כבר אין סימנים לסם אונס, ושהסיכוי של ליאת להוכיח שנאנסה נמוך במיוחד.
הלוואי שהיה מדובר בסיפור יוצא דופן, אבל במשרד הבריאות מדווחים שבשנתיים האחרונות הרבה יותר נשים מבקשות לבדוק אם סיממו אותן. לפי מחקר בבית החולים וולפסון, מספר המתלוננות על פגיעה מסם אונס קפץ פי שניים בעשר השנים האחרונות: יותר ויותר נשים שרק רצו לצאת לבר או לחגוג במועדון, מסיימות את הערב כשהגוף שלהן פשוט נלקח מהן. חלק גדול מהן יקומו בבוקר מחוקות, בלי יכולת להסביר את מה שקרה.
הנשים האלו מתחילות דרך בלתי אפשרית. אלו מהן, שעם הרבה אומץ יגשו למשטרה להתלונן, יצטרכו לספק הוכחות למה שקרה. אחרי שלקחו מהן את השליטה על הגוף שלהן, את הרצון שלהן, את האפשרות לומר "לא" - נלקחת מקורבנות סם האונס גם האמת שלהן. אם הן רוצות לספר מה קרה להן, הן צריכות להביא ראיות, אפילו שהסם נעלם ממזמן. לא מפתיע שמשנת 2018 ועד 2020 נפתחו במשטרה 366 תיקים בחשד לשימוש בסמי אונס. במעט מאוד מהתלונות הוגש כתב אישום, ורוב התיקים פשוט נסגרו בלי כל הרשעה.
מגיע צדק לנשים האלו, שרק רצו לחזור הביתה בשלום מערב בחוץ. מגיע להן שהמשטרה תאבק בתופעה, מגיע להן שיטפלו באמת בתלונות שלהן, מגיע להן לקבל סיוע ותמיכה נפשית. כשהדיווחים על תקיפות נשים עם סם אונס רק הולכים ומתרבים, המדינה חייבת להתעורר ולמנוע את האסון הבא.
אני אמא לשתי בנות, אחת מהן כמעט בגיל של ליאת. גם היא יוצאת מדי פעם לבלות. ובטח כמו כל הורה, גם אני קצת דואגת, מקווה שישמרו עליה, ושהיא תשים לב שהחברות מסביבה בסדר. אבל האחריות לא צריכה להיות רק שלה: אנחנו חייבים לדרוש ולהתעקש שהמשטרה תדאג שכולם יוכלו לחגוג ולהשאר בטוחים. ויותר מכל, אנחנו חייבים לדאוג שכל מי שנפגעת - תרגיש שאנחנו איתה. שלא משנה מה יקרה, אנחנו מאחוריה.