לפני כשבועיים חטאתי ב"חטא הפמיניזם" והלכתי להצגה "זה אני" של מאור זגורי בתיאטרון הקאמרי המבוססת על שיריו של אייל גולן. מאוד רציתי ללכת אליה אבל המצפון הפמיניסטי שלי (בכל זאת, אייל גולן) הקשה עליי לעשות את הצעד.
הלכתי לצפות בהצגה בחשש מרגשות האשם שיתלוו לכך, אך ברגע שנכנסתי לתיאטרון הקאמרי רגשות האשם שלי התאדו, כשקלטתי שמעולם לא ראיתי בתיאטרון בתל אביב כל כך הרבה מזרחים בבת אחת. התמוגגתי מזה – מבחינתי זה היה שווה את נקיפות המצפון.
יכולתי ללכת להצגה, להנות ממנה ולשתוק לגבי זה. מי צריכה לדעת שהייתי שם? אבל החלטתי שקיתונות של בוז מפמיניסטיות הן לא סיבה מספיק טובה לוותר על ההזדמנות להעביר נקודה.
אייקון תרבות מזרחית שאין לנו הרבה כמוהו
על פני השטח, ברור שאני "נגד" אייל גולן כי לכאורה, האיש ניצל נערות צעירות ולמרות שלא הוכחה אשמתו, לנו הפמיניסטיות לא הוכחה זכאותו וזו סיבה טובה מספיק להחרים את האדם ואיתו, גם את האמנות שלו.
לא אשקר. האינסטינקט הראשון שלי הוא פמיניסטי. המעשים שיוחסו לגולן מחליאים אותי. אך לאורך הפרשה וגם עכשיו, זמן מה אחריה, החלו לזמזם במוחי המחשבות המזרחיסטיות שמנסות להבין אם הבעיה היא אייל גולן או שמא, אייל גולן הוא סימפטום לבעיה גדולה יותר, סיפטום של תופעת האמנים שמנצלים את מעמדם לניצול נשים.
הרי כל ה"רוקסטארים" שגדלנו עליהם, שחיו את הסלוגן "סקס, סמים ורוקנרול" ניצלו נשים ונערות צעירות בזכות המעמד שלהם – ואנחנו לא צריכות בתי משפט שיגידו לנו את זה. האם אני בעד למחוק את כלל האמנות שיצרו אותם גברים?
למען האמת, לא הייתה לי בעיה להוקיע את אייל גולן אם היו לי עוד 1001 אייקוני תרבות מזרחית אחרים. ואף שאין בדבריי אפילו קורטוב של הצדקה למעשיו, לא מצאתי את ה"אני היודעת" שלי גם לאחר ההצגה.
אייל גולן הוא אייקון תרבות מזרחית, אחד הסטארים הכי גדולים שהצליחה התרבות המזרחית שלנו לייצר בעשורים האחרונים (זוהר ארגוב התגלה בסופו של דבר כאנס). אמנם בינתיים עדן בן זקן (כפרה עליה) עושה לנו קצת תיקון ובכל זאת, נראה שייקח זמן עד שמספיק נשים תצלחנה להגיע למעמד המטאורי הזה של אייקון תרבות.
צעד מטורף וחסר תקדים עבור מזרחים בתיאטרון הישראלי
מאור זגורי, יוצר ההצגה, אמר בראיון ש"השירים של אייל גולן הם הפסקול של חיי. שירים שהם בעיניי מהיפים ביותר שנכתבו במוזיקה הישראלית", וזה אכן כך. זה לא פשוט לקחת תרבות שלמה ולהחליט למחוק אותה בהינף יד.
כן, אני חושבת שאפשר היה ליצור הצגה כזו עם כל מיני אומנים מזרחים וההחלטה לבסס אותם רק על שיריו של אייל גולן תמוהה בעיני, אבל כמי שגדלה על ברכי המוזיקה המזרחית אין לי אפשרות להתעלם מקיומה של הצגה כזו ולהחליט להחרים אותה. כי פמיניזם אין משמעותו בשבילי הכחדת כל זכר למוצא שלך, למנהגים שלך ולחלק מאוד מרכזי במי שאת בגלל שהוא שוביניסטי ומיזוגני. הרבה מן המסורות שגדלנו עליהן פגעו ועדיין פוגעות בנשים.
מבחינתי, המשימה שלי היא להצליח להחזיק בשני קצוות החבל; מצד אחד, לא להתנכר לזהות שלי כאישה מרוקאית משדרות ומצד שני, לא לוותר על ערכי הפמיניזם. להצליח להחזיק בשני הקצוות זו עבודה מורכבת כי עבורנו, נשים מזרחיות ופמיניסטיות, לפעמים הפער ביניהן בלתי ניתן לגישור.
ההצגה הייתה מושלמת! המאבק עשה טוב בכך שהרחיק את ההצגה מאייל גולן וחייו ואני חושבת שזה הישג עצום.
מרבית הדמויות הראשיות והמובילות הן נשים וכמו רוב הקאסט, מדובר בעיקר בנשים מזרחיות, מחזה נדיר מאד על במות התיאטרון בישראל. לראות נשים כמו נופר סלמאן, יסמין לוי, ג'ולייטה וספיר סבן מקבלות את הבמה המטורפת הזו – וביחד איתה את האישור שהן יכולות להיות שחקניות בתיאטרון, זה צעד מטורף וחסר תקדים עבור מזרחים בתיאטרון הישראלי. ולראות גברים מזרחים מפזזים על הבמה, זה פשוט עשה אותי מאושרת.
ההצגה עצמה מספרת על אדריאנה, נערה ממשפחה חרדית-ספרדית בעלת כישרון שירה נדיר (נופר סלמאן, מושלמת) שרוצה לשיר אך לא יכולה בשל איסור "קול אישה בערווה".
אימה של הנערה נפטרה ושלוש האחיות נשארו עם אביהן, ראש התזמורת הספרדית הראשונה בישראל. שלוש האחיות בהצגה מייצגות כל אחת מקומות שונים של נשים על רצף הדת-חופש כשהאחות האמצעית, שהתנתקה מהמשפחה ועברה לחיות בתל אביב, מייצגת את השיח הפמיניסטי ומביאה אותו לקדמת הבמה. לצידה, האחות הגדולה שלא התחתנה בגיל המופרז (27), נותרה נאמנה למשפחתה ולאביה וחיה את חייה עבורו, ואדריאנה הצעירה, קרועה בין המסורת והמשפחה לבין הרצון להגשמה עצמית.
זגורי הצליח ליצור את דמות האב המזרחי הגאוותן והעקשן שמצליח להתרכך אט אט. אני מאמינה שרבות מאיתנו נוכל לזהות בה את אבא שלנו בצורה כזו או אחרת.
יכול להיות שמדובר במחזמר פמיניסטי?
קשה לומר שההצגה פמיניסטית, אבל היא מנכיחה נושאים פמיניסטיים מובהקים ומצליחה להעביר מסרים פמיניסטיים באופן מאד שקוף וגלוי על הבמה.
"כן. בפעם הראשונה כשאמרתי שזה מחזמר פמיניסטי, אמרו לי שזה ציני מאוד. אבל עם ציניות אי אפשר להתווכח. אני יודע להתווכח עם כוונה כנה ועם אמת, לא לשפוט מראש. בואו תשמעו, תראו, תחשבו שזה לא לגיטימי, זכותכם להגיד את שלכם. אבל תנו לנו לבטא את האמנות שלנו. אני לא חושב שצריך צנזורה על אמנות משום סיבה" אמר זגורי על ההצגה.
אני לא בטוחה שהוא היה אומר את המשפט הזה על אומנים אנטישמיים שמעוניינים בהשמדת ישראל. וכן, יש לי לא מעט ביקורת על ההצגה, לדוגמה, הטיפול בדמות של הערבי, אוהב ישראל, שמתעקש להתגייס לצה"ל. מדובר בדמות משעשעת שזכתה לתשואות רבות מהקהל, אבל לי היא הזכירה את הטייפקאסט המזרחי בהצגות אשכנזיות וזה מסוג הדברים שמרגיזים אותי, כשאתה עיוור לדיכוי שאתה מייצר.
בכל זאת, אני מקווה ומאמינה שהאפשרות שלנו לטפל בכמה שיותר נושאים כאלה תיווצר כשנשאר עם ראש פתוח ועם הבנה שנוקשות לא מובילה אותנו לפתרון מצבים מורכבים. חשוב להקשיב לעצמנו הקרוע ומפולג ולא לשפוט החלטות על רק על בסיס ערכים ואידיאלים נוקשים אלא להבין את המורכבות של המציאות ולנהל איתה דיון מתמשך.
הכותבת היא עורכת המדיה של פוליטיקלי קוראת