אתם אולי חושבים שאתם מכירים אותי, אבל אתם לא. לפני חמש שנים (וחודשיים, אבל מי סופר?) נאנסתי. בתמימותי או בטימטומי גם התלוננתי. לדאבוני התלונה הפכה למה שמכונה במחוזותינו "פרשה", וה"פרשה" עלתה לכותרות. מה זה עלתה? עלתה ברמות של לפתוח מהדורות ולהעלות עדכונים שוטפים באפליקציות השונות של אתרי החדשות. בעקבות הכותרות, הרשת החברתית חגגה, וכמעט לכולם הייתה דעה מגובשת ומוצקה – עליי, על מי שאני, על אמיתות תלונתי, על חוזק הראיות בתיק ובעצם על מה לא. רבים דיברו עליי וכתבו עליי אך בפועל, מעטים בלבד הכירו אותי באמת. עוד יותר מעטים ידעו משהו על מה שאירע לי, ראו אותי אחרי או שוחחו איתי.

לרוע מזלי, וכנראה יש הרבה ממנו כפי שעוד אגלה בשנים שעתידות לבוא, פרטיותי הופקעה ממני. היא הופקעה ממני לראשונה בעת האונס, כשהאוטונומיה שלי על גופי נשללה ממני במעשה אכזרי, אלים ומשפיל; היא הופקעה ממני כאשר בעודי יושבת ומוסרת לראשונה עדות ארוכה ומפורטת במשטרה הטלפון הנייד שלי קרס מהודעות וטלפונים של אנשי תקשורת שונים שאת פרטיי הפיצו ביניהם למרות שהדיו עדיין לא יבשה על תלונתי; היא הופקעה ממני כאשר חסיוני המוגן מכוח החוק נרמס ברגל גסה ואכזרית ופרטיי המלאים, לצד השמצות קשות, התפרסמו לעיני כל ובעוצמה גבוהה מנשוא.

לאחרונה התפרסמה ידיעה לפיה הנשיאה חיות הקימה וועדה שמטרתה לבחון את שינוי יחסה של מערכת המשפט לנפגעות של עבירות מין. אמנם עד היום לא ממש ברור לגמרי מי חבר בוועדה, מה סדר יומה של הוועדה, כיצד היא הולכת לנהל את דיוניה ואיך לבסוף יתפרסם הדו"ח הסופי, אבל דבר אחד ברור לגמרי – אם אפילו נשיאת בית המשפט העליון מצאה לנכון להקים וועדה בעניין - משהו לא תקין קורה בהליך המשפטי ביחס לנפגעות של עבירות מין.

אחרי חמש שנים קשות, מסויטות, מזוויעות, אשמח לשתף אתכם בתמצית בשני הסנט שלי לגבי המסע הקשה הזה שעוברת מתלוננת על עבירת מין בישראל. מסע שמתחיל בכמיהה עזה לצדק, לאחר פגיעה איומה ונוראה, אך ממשיך לטקסי השפלה נוראיים, ומסתיים, לדאבון הלב, במפח נפש גדול מנשוא.

אני כותבת את הדברים הללו כדי לחלוק את הידע שלי, שנאסף בדם, יזע והרבה מאוד דמעות, ואם יהיה בו כדי לסייע בצמצום הנזק שנגרם לנפגעות ובמתן מידע מוקדם יקר מפז – פריבילגיה שלי לא הייתה, אני יודעת שעשיתי את שלי.

 

A post shared by sexual assualt awareness (@sexualassualtawareness) on

כלל ראשון לחברה הישראלית: אל תחשפו פרטים של מתלוננת!

זה לא קול, זה לא מצחיק, זה אפילו לא מעניין. זוהי עבירה פלילית. זוהי עוולה אזרחית. תנו לנפגעת את הפרטיות המגיעה לה, זו זכותה, אל תרמסו גם את זה, כי מה עוד נשאר אחרי שהפקיעו ממך שליטה בצורה הנוראית ביותר שיש? פשוט אל. אל תעבירו את השם, ולא את התמונה, ובטח ובטח אל תכתבו מאמרי דעה ברשתות החברתיות, שהרי בינינו, אתם לא באמת יודעים מה קרה שם. לא הייתם שם, אתם לא זבוב על הקיר בחקירת המשטרה ולמרות שאתם חשים כך, הוועדה לבחירת שופטים בישראל עדיין לא בחרה דווקא אתכם ולכן אתם סה"כ יושבים מאחורי מקלדת, ולא על כס השיפוט חורץ גורלות. זה לא רק הופך אתכם לאנשים רעים, מאוד רעים, זה גם גורם נזק בל יתואר. אתם באמת רוצים לכלות את זמנכם בלהיות כמה שיותר רעים? ומה אם היו ככה כותבים על הבת שלכם או אחותכם הקטנה?

עליי פרסמו, בין היתר, שיש לי "אי קיו של חילזון", "תחת שוקק" ו"פרצוף של מוצצת". בלי בושה כתבו שהלכתי והפכתי את "העונג שלי לאונס". על מי שאנס אותי, כפה את עצמו עליי ולימד אותי גיהינום מהו כתבו שהוא סה"כ "טחן לי את הצורה" ו"מה אני עושה מזה עניין". בין לבין היו עוד כמה ביטויים ממש קשים, שהדף לא יכול לסבול, ולצד כל זה שמי המלא, תמונתי, פרטיי. עשרות רבות של פרסומים נוראיים שהופיעו בגוגל, ביו טיוב, בפייסבוק ואפילו בתקשורת הממוסדת. לספר לכם איך זה מרגיש כשאמא של בן הזוג שלכם קוראת שזה מה שכתוב עליכם ולוחשת על אוזנו "אולי כדאי שתיפרדו כי לא טוב לו עכשיו משהו מורכב"? או שאחיינית שלכם, בת 11 בסה"כ, עושה עליכם גוגל וזה מה שהיא רואה? שבעלת הדירה שלכם בוחרת לסיים לכם את החוזה כי "ראיתי מי את ומה כתבו עליך ולא מתאים לי דיירת כזאת"? לספר לכם שהיו ימים שכל מה שרציתי זה לדפוק את הראש בקיר/לקפוץ מהגג/לקחת כדורים (מחקו את המיותר) ולגמור עם זה? אז הנה אני מספרת. אל תחשפו פרטים של מתלוננות על עבירות מין. אתם לא חייבים לתמוך בה אבל בטח אל תכפישו אותה.

 

A post shared by LoveWorldSAT (@loveworldsat) on

כלל ראשון למתלוננת: אם החלטת להגיש תלונה, למדי את זכויותיך מראש!

איתרע מזלי והתלונה שהגשתי שויכה למחוזות תל אביב והמרכז. כמו 85% מהתלונות במחוזות אלה, גם היא נסגרה מחוסר ראיות. הערר עליה, כמו 97% מהעררים שמוגשים לפרקליטות המדינה נדחה אף הוא (קראתם נכון, 97%). החקירה התנהלה בצורה קשה, משפילה שלא לומר כוחנית וחודרנית. נשאלתי שאלות הזויות וארכאיות כמו "למה לא ברחת?" (אמממ אולי כי הייתי כלואה שם?), "למה לא צרחת?" (כי הייתי בטוחה שהוא יהרוג אותי אז פשוט התחננתי אליו שיפסיק בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס?) והשיא – "למה נפגשת איתו ב21:30 בלילה"? (וואלה באמת מה חשבתי לעצמי שיצאתי מהבית אחרי השקיעה, אישה לא צנועה שכמוני). שאלה מטומטמת אחרי שאלה מטומטמת הדהימה אותי והציבה בפניי את העובדה הקשה לפיה היחידה החוקרת בחרה לכלות את משאביה לא על חקירת השאלה העיקרית שהייתה צריכה לעמוד בלב העניין – האם היה אונס אם לאו – אלא על טרטור שלי וזימוני רק לצורך קבלת מענה לשורה של שאלות חודרניות, משפילות וטיפשיות. הפינג פונג חסר התוחלת הזה, לצד הקשיים האובייקטיבים, הפיזיים והנפשיים, שהיו מנת חלקי באותם ימים לאחר האונס, נתנו את אותותיהם, וכך בעדות האחרונה שנגבתה ממני, אני – אישה שמעולם לא סבלה מקשיי קשב וריכוז – מצוטטת כמי שמתחננת בפני החוקרים "די, אני לא יכולה יותר, אני לא מרוכזת, אני מרגישה שיש לי קצר במוח". באמת הרגשתי שיש לי שורה של קצרים במוח, הרגשתי איך הכל נוזל ממני ואינני יכולה להכיל יותר. הרגשתי איך דחקו אותי לקצה גבול היכולת ואני לא מסוגלת יותר לחשוב בצורה רציפה. מנגד, נוכחתי לגלות שהחשוד נחקר בשפה רפה, באופן מצומצם, ומזעזעת במיוחד הייתה גישת החוקרים אליו. שלושה גברים בחדר, שני חוקרים וחשוד באונס. אם לא היו מגלים לי שזו חקירת אונס הייתי יכולה לחשוב בטעות שמדובר בסצנה מאיזה סרט קולג'ים אמריקאי – "אז זיינת אותה? איך זיינת אותה? כמה זיינת אותה? היא גמרה? היא גנחה? נו נו תספר לנו, אבל נו בחייאת, תספר לנו, תספר לנו איך היא מזדיינת". אל תגידו לי שמדובר בטקטיקת חקירה, שמעתי כבר את הקשקוש הזה. לעולם לא אהיה לעולם מוכנה לקבל זאת. אישה נאנסה והטקטיקה היחידה שהמשטרה המהוללת שלנו מוצאת זה לחקור אותה בגסות כזאת? באופן מבזה וזול שכזה? במידה מחפיצה ומשפילה שכזו? בושה וכלימה.

אז אם הלכת להגיש תלונה דעי את זכויותיך – בראש ובראשונה דעי שמותר לך ואף מומלץ לקבל את שירותיו של עו"ד, שיסביר לך על כל הזכויות (המעטות) המגיעות לך מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה. מומלץ שתקבלי הסבר לפני מה מותר ומה אסור לשאול אותך בחקירה, מומלץ שיהיה מי שיעמוד עבורך על קיום הזכויות האלה, מומלץ שתעמדי על זכותך לנוח, לשתות לאכול ולקבל הפסקות (למרות שמתייחסים אליך ככה, את לא חשודה בדבר) ובאופן כללי אל תעשי את הטעות שאני עשיתי – אל תהיי לבד.

A post shared by sexual assualt awareness (@sexualassualtawareness) on

כלל שני לחברה הישראלית: אמצו ז'רגון מכבד!

אחד הדברים שלמדתי מהר מאוד היה שעל פי האנשים שסבבו אותי, לא באמת נאנסתי אלא רק "נאנסתי לטענתי" או "נאנסתי לכאורה". שני ביטויים מכובסים, לכאורה "נקיים" ו"הגונים". אין לכם מושג מה זה עושה לאישה שנפלה קורבן לאחד המעשים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות לאדם ולגלות, שהחברה – מי שהייתה אמורה להגן עליה (וכשלה) ועתה אמורה לחבק ולעזור לה (וכושלת פעם נוספת) ולמעשה מוחקת באיבחה חדה אחת את מה שאירע לה.

כן, אלה אולי ביטויים מחויבים מציאות משפטית רוויה בתביעות לשון הרע, אבל בד בבד אלו ביטויים שמתחשבים בהכל פרט לנאנסת עצמה. כי מה זה באמת אומר "נאנסה לטענתה" או "לכאורה"? זה אומר "אנחנו נעמיד את זכויותיו של האנס על פני הזכויות שלך". זה גם אומר "אנחנו לא ניתן לך קרדיט ונאמין לך, כי מבחינתנו את שקרנית עד שיוכח אחרת".

כלל שני למתלוננת: לא בטוח שהישועה נמצאת בבית המשפט

כשנה לאחר שנאנסתי, חשבתי שיותר גרוע ממה שעברתי כנראה כבר לא יקרה. מה רבה הייתה הפתעתי לגלות שגם אם חשבתי שהגעתי לתחתית, תמיד אפשר לרדת נמוך יותר.

נכפה עליי לנהל הליך משפטי ארוך מנשוא בפוזיציה מאתגרת – חשופה שלא מבחירה ומושתקת בעל כורחי כאחת. התנהלות מקוממת של המערכת כולה, שלא בנויה להתמודד עם הנושא של עבירות מין, אולי מרשלנות, אולי סתם מחוסר אכפתיות ואולי אפילו מזדון.

כבר ביממה הראשונה של החקירה ראיתי לאן הרוח נושבת ואיך הדברים מתנהלים. אולי הייתי תמימה, אולי מטומטמת, מה שבטוח – לא עיוורת. כבר ביממה הראשונה לחקירה ישבתי ויבבתי את נשמתי כשאני אומרת "עכשיו החיים שלי פשוט נהרסים". כן, הבנתי מיד שמה שהיה לא יהיה, שמה שבניתי בחיי ולאן שהגעתי התנפץ באחת באותה שעה וחצי של אונס אכזרי (כן זה היה שעה וחצי של עינוי ואלימות. לא, זה לא היה "זבנג וגמרנו" של שתי דקות כמו שאמר לי פעם מישהו). מהר מאוד הפנמתי מיד שהחיים כבר לא יהיו אותו דבר. ארבע שנים אחרי אותן יבבות של בכי, עמד הגבר שאנס אותי בבית המשפט, ודווקא הוא, יותר מכולם, החליט להכיר בפגיעה המערכתית העצומה שנגרמה לי כאשר אמר, מיוזמתו אגב, בלא שנשאל: "היו רגעים שחסתי על הבחורה הזאת, השתחררתי ואחרי שאתה מעכל ויוצא וראיתי איזה שיימינג עושים לבחורה הזאת... ממש כמו מדורת ל"ג בעומר".

אז זכיתי בבית המשפט לקבל הכרה בפגיעה(ות), אפילו קבעו לזכותי סכום נכבד של פיצוי (שכנראה לא אצליח לגבות לעולם), אבל הדרך, דרך הייסורים הזאת, הארוכה, המייגעת, הפוגענית, גבתה מחיר עצום.

A post shared by FemLoud (@femloud) on

אין יום שחלף ולא שואלים אותי את שאלת מיליון הדולר – "האם כדאי לי להתלונן?". כדאי זו מילה גדולה ולי בוודאי שאין את התשובה. אני כן יודעת שהייתי קצת מטומטמת והרבה תמימה, והיום, אחרי חמש שנים (וחודשיים, אבל מי סופר?) הייתי משקיעה את כל המשאבים שנלקחו ממני בהחלמה. במקום זאת, נאלצתי לעסוק בהישרדות, רק שבמציאות של חיי, בסוף המסלול לא חיכה לי גיא זוארץ שהכריז עליי כזוכה בפרס הגדול ובכל הדרך הארוכה אכלתי בעיקר מרורים, במקום קוקסים טריים. אל קו הסיום, אם בכלל יש כזה, הגעתי אמנם עם הראש מעל למים אבל עם גוף חבול, נפש מצולקת, חשבון ריק ועיניים שלא מפסיקות לדמוע יום יום. אז אם את רוצה להתלונן – לכי להתלונן, אבל אל תהיי מטומטמת ובוודאי שאל תהיי תמימה, ואשר לחברה, אל, פשוט אל תהיו רעים. תהיו בני אדם.