נשים לא צריכות להיות טנקיסטיות! והדבר הכי פמינסיטי שנעשה - זה שנגיד את זה.
ולא כי נשים לא יכולות ולא כי נשים פחות טובות ולא כי לא נותנים לנו - נשים לא צריכות להיות טנקיסטיות כי פמינזם מעשי צריך לעסוק בהכנסת שיח נשי לעולם ולא בלהיות כמו הגברים.
לא בשביל זה נוצר פמינזם.
ואני, אני מודה, אני אמא לשלושה חיילים (שני חיילים וחיילת) ואני שמחה בהם וגאה בהם ורוצה שיצליחו בכל מעשה ידיהם ובכל זאת כל הזמן ותמיד אני מהרהרת בניגוד העמוק בין האינסטינקס הנשי האמהי שלי לא לתת להם ללכת לבין ההכרח הלאומי והאזרחי שלי.
אני אמא פמינסטית שרוצה שהילדים שלה ילמדו תורה ויכתבו שירים ויעשו אומנות וטיולים ולימודי מקצוע וסתם שיחיו חיים טובים ואני עדיין שולחת אותם לצבא. אני אמא פמינסטית שרואה בצבא הכרח ולא אידיאל לא אישי ולא לאומי.
אני אמא פמיניסטית שמוכנה לומר שצבא ומלחמה וקרב זו זירה שכל השפה שלה היא שפה לא נשית ולא עגולה ולא אמהית ולא פמינסטית ואני לא רוצה להיות בה ולא רוצה שבנות יהיו טנקיסטיות - לא שלי ולא של אף אחד אחר.
אני פמיניסטית שמוכנה לומר שפמינזם בלי נשיות זה לא פמי - ניזם זה סתם ניזם..
ופמינזם שלא מביא שפה חדשה ואחרת יפסיד את מקומו.
אני לא רוצה טנקיסטיות - לא כי הן לא יכולות הן יכולות. אני מקווה שהן לא ירצו וזה יהיה נצחון הפמינזם האמיתי. ההבנה ששיויון באמת הוא היכולת שלך להשפיע במקומות שאותם את רוצה לשנות ויש לך מקום לשנות וקולך נשמע ושפתך הופכת להיות השפה.
ואת הטנק אי אפשר לשנות - אבל את הסביבה שחושבת שדרך הטנק אפשר לסלול דרך בחיים - חייבים לשנות - ושמליטריזם ומדים ודרגות זה מדד מרכזי להשתלבות - חייבים לשנות.
כי בעיניי לפמינזם יש תפקיד הרבה יותר רחב מלהכניס נשים לצבא לתפקידי לחימה או אפילו למקומות העבודה – לפמינזם יש תפקיד רחב מאוד והוא מצריך נקודת מבט חדשה ורחבה.
הפמינזם הישן כבר הצליח להוכיח שאנחנו יכולות וכבר הצליח להוכיח שיש לנו מקום וכבר הפך אותנו לרופאות ומתכנתות ומנהלות ומפקדות – עכשיו צריך לעשות עבודה עמוקה של הכנסת שיח נשי משפיע לכל המקומות בהן אנחנו נמצאות.
שיח שמביא איתו פחות מלחמות ומילטריזם ומדים ודרגות שיח שמביא חשיבה מכילה וקשובה – שיח שמביא איתו תכונות יסוד שיש באישה. והוא צריך להופיע בעולם העסקי והניהולי והפוליטי והחברתי – ולהקשות על העולמות האלה בהרבה איפכא מסתברא ובהרבה שאלות על מה שמקובל.
כי שינוי לא יכול לבוא כשמדברים באותה שפה (היטיב להגדיר זאת עמוס עוז "לא מרפאים פצע עם מקל") כשרוצים להפסיק קרב לא הופכים קרב לאידיאולוגיה וכשרוצים לחולל שינוי לא פועלים באותה שיטה. ולכן - לא האדם שבטנק ינצח ולא האשה שבטנק תנצח ,הגיע הזמן שכל אלה שמחוץ לטנק ינצחו - גברים ונשים שווים.
וזה פמינזם.
הכותבת היא מנכ"לית תיירות ניר דוד, יזמת חברתית ומנהלת שותפה בקהילת הפייסבוק דתיות עסקיות מדברות